אם דיאלוגים שכתובים היטב עושים לכם את זה, אתם כנראה תיהנו מהרומן הריאליסטי הזה
לפני אי אילו שנים קראתי ריאיון עם התסריטאי דרור נובלמן, שבו הוא סיפר שהתחיל את הקריירה שלו כדיאלוגיסט בדרמה יומית. דיאלוגיסט? זאת הייתה הפעם הראשונה שהתוודעתי לתפקיד הזה: מישהו שמקבל מהתסריטאי תיאור של סצנה וכותב עבורה את הדיאלוגים. כסופרת, נעה ידלין היא דיאלוגיסטית לתפארת. למעשה, זאת המעלה הגדולה ברומן האחרון שלה ״הטעויות״, ותכף אנמק.
גיבורת ״הטעויות״ היא דפנה שמיר, מחנכת ומורה ותיקה ללשון והבעה. דפנה מתבשרת שזכתה בתואר ״המורה של המדינה״, ואל הטקס החגיגי, במעמד שר החינוך, מזמינה ההפקה גם את בוגרי הכיתה הראשונה שחינכה. עוד דפנה מתבשמת מהברכות המשוגרות אליה, היא מתחילה לקבל מסרים מאלמוני שטוען כי הרסה את חייו ואינה ראויה לזכייה.
בשיחה עם חברתה הטובה מסבירה דפנה מדוע לדעתה הכותב האנונימי אינו אלא תלמיד שלה מאותה כיתת ביכורים, הציטטה של ההסבר הזה מייצגת את העברית הטבעית והאותנטית בדיאלוגים של ידלין ברומן: ״את סתם הולכת עקום, אני אומרת לך. זה לא פה… פתח את החדשות, בואי, דפנה שמיר המורה של ישראל, ברייקינג ניוז. זה מישהו מ-94׳, שקיבל הזמנה, קיבל מהם אולי גם טלפון, לא יודעת מה, שמע שזכיתי, חטף נרווים, כנראה כועס עליי, זועם עליי, יותר נכון, מחזיק עליי… וואחד בטן מלאה, שלושים שנה, אמר, וואלה, יופי, לא רק הרסה לי את החיים, עכשיו גם תקבל המורה של ישראל? זיבי״.
בניסיון לזהות מיהו הכותב האנונימי יוזמת דפנה סדרת פגישות אישיות עם תלמידי הכיתה. במהלך המפגשים הנוסטלגיים הללו צפים מטענים רגשיים שנשאו עימם תלמידיה של דפנה לאורך השנים, ומתחוורות לה חלק מהטעויות שעשתה. ציר נוסף שהרומן נסוב עליו הוא המידה שבה משפיע מורה על עתיד תלמידיו, מידה שקטביה הם, כלשונה של דפנה, ״גדלות ובטלות […] כל זה בזכותה? או אולי דבר לא?״
תֶמה סמויה יותר ברומן עוסקת בדימויים ופירוקם. בראש ובראשונה, הדימוי של ״המורה של ישראל״ מול דמותה רבת הפגמים של דפנה שמיר: אם שגידלה לא-בהצטיינות את שתי בנותיה, מורה שאינה מהססת לתחוב את אפה לענייני תלמידיה, אינה מקפידה די על דיסקרטיות, ואף שכוונותיה טובות היא נוטה להפטיר הערות שיפוטיות וחסרות טקט בלי לקחת בחשבון את השלכותיהן. למעשה, מתקבל הרושם שדפנה זכתה בתואר בעיקר הודות לכך שאחד מתלמידיה הוא יזם מצליח, מולטי-מיליונר ומפורסם בקנה מידה בינלאומי, שהתקשורת תאבה ללחך כל עסיס מידע אודותיו אגב תחזוק הדימוי שלו. גם דפנה נדרשת לפרק דימויים שהיו לה במשך שנים על תלמידי כיתתה. ״האם מראָה יכולה להטעות?״ תוהה דפנה. אומנם היא עושה זאת מול מראה לא מטאפורית, בעודה מודדת בגד וסבורה שהוא מעוות כליל את מתאר גופה, אך פערים בין תדמית לאמת שמאחוריה צצים מולנו במופעים רבים בחיים ובדרך כלל איננו נותנים על כך את הדעת.
כאמור, לידלין שמיעה חדה ביותר ככל שזה נוגע לעברית דבורה. המשפטים שהיא שמה בפי דמויותיה אמינים מאוד, עוברים באוזן (ובעין) בלי שמץ של צרימה, וזהו אינו דבר רווח בקרב סופרים. כך למשל, ידלין נותנת ביטוי לנטייה האופנתית לשוות אינטונציה של שאילת שאלה למשפטי חיווי (״באיזשהו מקום? כמה שבאנו מבתים שונים? דפנה הנהנה בעיניה וקרן המשיכה, אני חושבת ששנינו הרגשנו מאוד חריגים״), או לתופעה שבה דוברים ילידים אינם שולפים בזמן את המילה שהם זקוקים לה תוך כדי הפקת המשפט, ולכן משנים אותו באמצע כשהתוצאה היא תחביר שבור (״אני דווקא הדברים האלה מעודדים אותי״). הרגישות להגייה של ידלין כה גבוהה שאפילו כשהמילה וידֵאו מוזכרת באחד הדיאלוגים היא מקפידה לכותבה ״וידיאו״, באופן שנאמן להגייה הרווחת שלה. צבר הדקויות הללו מחזק את האותנטיות של כל סצנה ברומן, ועוזר להחליק את חוויית הקריאה ולהותיר את הקורא בתוך ״השעיית הספק״ הנחוצה להתמסרותו ליצירה.
הרומן מסתיים לו בקול ענות חלושה, עם סוף שעבורי היה בלתי מספק מבחינה דרמטית. כמו כן, אפשר היה להדק את העלילה: מתישהו שרשרת המפגשים של דפנה עם תלמידי העבר שלה הופכת למייגעת קמעה לקריאה, כך שלטעמי היקף של נובלה היה הולם יותר את הסיפור שידלין ביקשה לספר. בכל זאת, לקראת סופו מתהדק הרומן, ויש בו שתי סצינות שכתובות מצוין: אחת, שיחה בין דפנה לבִתה שעה שהן תרות אחר בגד לטקס עבור דפנה, והאחרת, מונולוג של סטנדאפיסט, תלמיד לשעבר של דפנה, שהעלה מופע שקשור בפרשה מביכה במיוחד (ומשעשעת) שנגרמה לו בתיכון בעטיה של דפנה, ושמלווה אותו מאז.
דיאלוגים ידלין כותבת בחסד, אבל בהיבטים אחרים כתיבתה אינה וירטואוזית. יצא שהספר שקראתי לפני ״הטעויות״ היה רומן של לאה איני, והפערים ביכולת התיאורית, במקוריות הדימויים ובשימוש בעברית ניכרים. ואחרי ככלות הכול, ״הטעויות״ הוא רומן ריאליסטי, חביב ומהנה לקריאה.