"פליאה" מאת צרויה שלו הוא רומן נהדר למחצה: קו עלילה אחד מרתק ומקורי, ואילו האחר סובל מתיאורי זרם תודעה ארכניים.
אולי זה מוכר לכם: אתם קוראים רומן עם שני קווי עלילה מרכזיים, באופן שכל פרק מוקדש לסירוגין לאחד מהם, אלא שבעוד שקו עלילה אחד מרתק אתכם, האחר הרבה פחות, והתוצאה – תנודתיות ברמת העניין שלכם בספר. זו, בקליפת אגוז, הייתה חוויית הקריאה שלי ב"פליאה" של צרויה שלו.
"פליאה" עוסק במפגש בין שתי נשים: רחל, אישה בערוב ימיה, לוחמת לח"י בעברה; ועטרה, אדריכלית שימור חיפאית, שאביה היה נשוי לרחל בנישואי בוסר שנקטעו בחלוף שנה אחת בלבד. לאחר מות האב, מתחקה עטרה אחר עקבותיה של רחל ויוצרת עימה קשר בניסיון להבין מדוע היא ואביה נפרדו בפתאומיות.
ציר העלילה שמשך את ליבי ב"פליאה", היה הציר שסבב סביב הדמות האידיאליסטית, העשויה ללא חת, של רחל. דמותה ריתקה אותי, בכל פעם שהגיחה חזרה לרומן נמלאתי צמא לשמוע מה עוד בפיה או במחשבותיה. הערותיה על הבדלי התרבות ואורחות החיים בין פעם להיום ("הקניונים המפלצתיים שצמחו בצידי הדרך", "תמיד הרתיעו אותה החיבוקים הממושכים של הדורות הצעירים"), השיפוטיות הנוקבת כלפי ישראל בת ימינו ("זו כבר ארץ אחרת […] מסתתרת מאחורי חומות וגדרות תיל, ומראה מעיד כי אבדה לה האמונה בצדקתה"), ובאופן ספציפי כלפי ההתנחלות, הסמוכה לירושלים, שבה היא מתגוררת ("כל הנערים והנערות הנאלצים לשמור על שנתם בנשקים שלופים. לא כך תיארה לעצמה את החיים במקום הזה כעבור שנים רבות כל כך") מעבר לעיצובה המופתי, תיאורי הרקע סביב רחל – בשל עברה המפואר – מקימים לתחייה את תקופת המחתרות בארץ ישראל ואת חיי דור מייסדיה, ואף זה מקנה נופך מקורי לרומן.
מנגד, ישנו ציר העלילה האחר, הפחות מעניין בעיניי, המתמקד בתא המשפחתי של עטרה, שהוא במידה מסוימת אף בבחינת "עוד מאותו הדבר" ביחס לרומנים הקודמים של שלו. ישנו אלכס, בן הזוג – הוא ועטרה, שניהם ביחד וכל אחד לחוד, פירקו משפחות והקימו משפחה חדשה; ישנו עדן, בנם המשותף, לוחם ביחידה קרבית בצבא; וישנה מערכת היחסים בין עטרה ואביגיל, בתה של עטרה מנישואיה הקודמים, החיה בברקלי. זה לא שקורות המשפחה אינם מוסיפים נפח לרומן ומעבים את דמותה של עטרה, אלא שמבחינתי, היה עדיף לו כל ציר העלילה הזה היה עובר כיווץ משמעותי.
לעולם לא אשכח את תחושת הכישוף שהטילו עליי מילותיה של שלו ב"חיי אהבה", היא המלכה הבלתי מעורערת של הכתיבה בזרם התודעה (לפחות בספרות הישראלית העכשווית). אלא שב"פליאה" כתיבה זו אינה בשיאה. התחושה שלי לאורך הקריאה הייתה, שהמוזה אומנם שרתה על שלו, והיא הצליחה לחדור לתודעת הדמויות שלה ולתקשר עימן משל הייתה מדיום, אלא שאז היא פלטה על מקלדתה את מחשבותיהן כתמליל גולמי, ללא ברִירה. מכיוון שלא כל מלל של זרם התודעה ראוי למצוא דרכו אל הכתב ולהפוך לספרות, התוצאה בהרבה חלקים של הספר הינה להג, והייתי אפילו מדייק ואומר – במחילה מכבודה של שלו – אכילת ראש.
ועכשיו צריך לומר בפה מלא: ב"פליאה" ישנם קטעי פרוזה נפלאים. במובן הזה, שלו כן בשיאה. למשל, על הקשר בין עטרה ואלכס נכתב: "לפעמים נדמה לה שבעצם הולחמו זה לזו גב אל גב, נידונים לראות תמיד פלח שונה של מציאות […] וגרוע מכך, לראות זה את זה רק לעיתים נדירות", או האבחנה: "האיסוף הפנימי הזה, שאולי בגללו אנשים מביאים ילדים לעולם, אחרת דבר לא ימנע מהם להתפורר", או תיאור הילוך נפשה של עטרה בעקבות מאורע מחולל ברומן: "איילת החיים שלה ניצודה. חיות טרף כירסמו את בשרה ועופות דורסים עטו על הפגר. את השיירים שרפה האש והרוח פיזרה את האפר וזה מה שנשאר. האפר השחור הזה לגשש בו".
לבסוף, שלו דנה ברומן ברגש לא משומש, המצוי אומנם בפָּלֶטָת הרגשות, אך כמעט שאין אנו נותנים עליו את הדעת: פליאה. הפליאה העמוקה כרגש חלופי לרגשות מיידיים יותר כמו זעם או רגשות אשמה. אין הכוונה לפליאה במובן של פעירת פה המומה, כי לפליאה מלשון נפלא, כלומר, ההשגה שדבר שקורה לך או ליקיריך הוא קשה מֵהָבִין, פליאה במובן של השלמה עם הנשגב ממך. זהו רגש שהפעלתו עשויה להביא נחמה בעולם שאין בו סדר ופשר ושפעמים נדמה שמקריות טרגית שולטת בו, כלשונו של עדן, "החיים הולכים קדימה ורק במבט לאחור אפשר להבין אותם".
מקסים ! הרגת אותי עם האכילת ראש 😂 יפה ומעניין .❤️
אחת לאחת, זו היתה ההרגשה שלי בעת קריאת הספר. נהניתי מקריאתו אבל לא בעוצמה התפעלות גבוהה.
תודה על השיתוף, בת שבע.