"הגברת הראשונה", רומן הביכורים שהוציאה תחת ידיה חגית שדה, מרשים ומעמיק, ובכל זאת התקשיתי קמעה בקריאתו. לקח לי רגע, אבל נדמה לי שהצלחתי לפענח מדוע.
מבנה מחוכם יש לרומן הביכורים, "הגברת ראשונה", מאת חגית שדה.
לכאורה, מדובר בסיפור מסגרת מוגדר היטב. הגיבורה, רות אלון, מגיעה לניו אינגלנד ומתארחת במשך שבוע אצל סופר ישראלי גולה, עמוס ארגוב, כדי להתכונן לריאיון שיערכו השניים עם הילרי קלינטון, כשנה לאחר הפסדה בבחירות לנשיאות. לא זו אף זו, שעון החול ההולך ואוזל לקראת מעמד הריאיון עוטף את העלילה במעטה של דריכות: מה בדיוק יקרה בריאיון, איך תגיב קלינטון לשאלות הנוקבות והפולשניות שתישאל, והאם תנפק אי אילו אמירות מחדשות.
הריאיון שמתכנן הצמד עם הילרי חותר "לפענח את הפן האינטימי של מהלך חייה", וזה בדיוק מה שהרומן חותר לעשות, אבל ביחס למהלך חייה של רות. כלומר, בפועל הרומן של שדה – ואת זאת מפנימים בהדרגה תוך כדי הקריאה – אינו עוסק בריאיון עם קלינטון או בהכנות אליו. אלה משמשים תפאורה לסיפור המרכזי ששדה מבקשת לספר, שהוא סיפור המקור של רות: איך הגיעה עד הלום, וכיצד הפכה למי שהפכה.
לאורך הרומן משורבבות פיסות מידע שונות על רות, ומשובצים תיאורים מפורטים של תחנות שונות בחייה, ואנחנו למדים שרות – כלפי חוץ, אשת משפחה בורגנית טיפוסית – בעלת צדדים אפלים באישיותה. כדי לא לספיילר, אצטט רק קביעה כללית אך ממצה לגביה: "לא בוחלת באמצעים. מטעה. משקרת אם נדרש. מפעילה מניפולציות קרות לב". סיפור המקור של רות מגיע לשיאו במקטע כמו-נפרד של הרומן, שאף נדפס בו בגופן בסגנון מוטה, ובו אנחנו מוטלים לעבר הרחוק, לחודש מכונן בילדותה של רות. בפנינו נפרס סיפור שומט לסת, כמעט בלתי ייאמן, שהתרחש בתא המשפחתי של רות, שכלל מלבדה את אחיה הקטן ואימה.
הכתיבה של שדה טובה. היא כותבת באופן בוטח ורהוט, נקי ובלתי מצטעצע, ועושה שימוש לא אינפלציוני אך יעיל באמצעים האומנותיים (דוגמה מייצגת לדימוי: "לקחה את ידו והלכה בעקבותיו כמו ילדה שעוזרים לה לחצות כביש"). למרות זאת, מדי פעם נופלת שדה, וחבל שכך, לכתיבה מאונגלזת (מדגם מייצג: "הוא היה מעבר לעלבון", "להמשיך להאכיל את החיה", "הייתה לה שעה להרוג", "השם שלו היה קוד אדום בכל הקשור לנאמנות ולבגידה").
בנוסף, לשדה יכולת מרשימה לנסח בדייקנות ובעזות מיני תובנות. היא כותבת אותן במערומיהן, ללא כחל וסרק. למשל, "תסתכל על חיים זוגיים כמו בספקטרום שנמצא בין יחד ללבד […] כל החיים אנחנו מנסים להבין כמה יחד יש בלבד וכמה לבד ביחד"; או, בנוגע לאיכות התקשורת בין בני זוג: "כמוהו, גם היא ממדרת אותו מפרטים שעלולים לסדוק את שלוות השגרה […] המון פרטים בחייהם נשארים מחוץ לתמונה, שלו או שלה, וכדי לא למות משעמום הם עורכים שיחות מעמיקות על הבנות"; או, על הבאת ילד לעולם כבריחה מהתמודדויות אחרות: "כשחברה בישרה על היריון חדש, הדיאגנוזה הייתה מוסכמת על שתיהן […] ככה אישה קונה עוד כמה שנים חוץ למירוץ. בלי דיאטות ובלי לשכב עם הבעל ובלי קריירה שצריך לתחזק בשיניים".
ויחד עם זאת, חוויית הקריאה שלי לא הייתה קולחת מאוד, ובהינתן שלא זיהיתי שום בעייתיות באגף הכתיבה, לקח לי זמן להבין את הסיבה לכך. אני חושב שמדובר בשילוב של שני גורמים.
הגורם הראשון הוא, שהמבנה המתוחכם, המתעתע, הדו-שכבתי של הרומן שהתייחסתי אליו לעיל, פועל כחרב פיפיות. מצד אחד, הקורא – שהוא אתה – מבין בשלב כלשהו שסיפור המסגרת אינו ה-סיפור של הרומן. מצד אחר, הקורא המתקשה בדחיית סיפוקים – שאף הוא אתה – מייחל להתקדמותה של העלילה הכרונולוגית, הנתמכת על ידי השלד הסיפורי (כל פרק ברומן מתוארך ליום ספציפי, כמו ביומן, ומתעד כל התרחשות במהלכו עד כדי ציון השעה המדויקת שלה). אלא שהעלילה הכרונולוגית מוסטת תכופות הצידה מהמסילה לטובת הבזקים נרחבים מן העבר. כך קורה, שהסקרנות הבריאה והטבעית (לדעת איך מתקדמות ההכנות לריאיון ומה יעלה בגורלו) נבלמת כל פעם מחדש, מה שגורם לתסכול מה.
ואילו הגורם השני שהקשה עליי את הקריאה, נוגע לדמותה של רות. מבלי לחבל בחוויית הקריאה של מי שטרם קראו, אומר שבהתנהגותה של רות, כפי שהיא נחשפת לאורך הרומן, יש בצבוצים של פסיכופתיות, לא פחות. הרומן תולה את הסיבות לכך בחוויות מעברה, בפרט חוויות מילדותה, דבר שאינו מופרך מעיקרו. ואולם, מה שקומם אותי היא העמדה המקלה העולה מתוך הרומן כלפי רות.
פועלה של רות מתואר כבלתי נמנע, כנטול בחירה חופשית, כדבר שכמו נגזר עליה. בנקודה מסוימת בספר הגישה הכמעט דטרמיניסטית הזו אינה רק נרמזת, אלא אף נאמרת מפורשות. "איך אתה לא רואה את זה? אנחנו עבדים של מנגנוני הפעלה שנבנו בהסחת דעת כשהיינו תינוקות", מטיחה רות בעמוס בעיצומה של התדיינות ביניהם סביב אחריותה של הילרי לכישלונה בבחירות. האמירה הזו גרמה לי להיזכר בסדרת הטלוויזיה "דקסטר", שבה שבו והזכירו לנו, הצופים, את החיבור בין הפיכתו של דקסטר לרוצח סדרתי בדם קר לבין האירוע המחולל מינקותו, שבו היה עד לרציחת אימו.
אלא שהאמת היא, שרות הינה אישה בגירה, היודעת היטב להבחין בין טוב ורע, ובין נכון ולא נכון, ואילו תפיסת העולם העולה בין השורות הרומן היא כזו, שבמידה לא מבוטלת מסירה מאדם את האחריות למעשיו מחמת שריטות, פצעים וצלקות מעברו. משכך, "הגברת הראשונה" הוא, לתפיסתי, רומן בעייתי מבחינה אידיאולוגית.
תודה אביב על הסיכום הברור והמענין של הקריאה שלך.
יש בסוף ראיון עם הילרי? איך גומרים ספר שצריך להיות על הראיון אבל הוא בעיקר מדבר על רות?
אתה אומר שהרומן בעייתי מבחינה אידיאולוגית, אבל האם זאת האידיאולוגיה של הרומן או של רות? איך מגיב עמוס כשהיא אומרת לו שאי אפשר להאשים את הילרי?
תודה, שרה. אני מבין לגמרי את סקרנותך אבל אצטרך להימנע מלהשיב על רוב שאלותייך מחשש ספוילרים, מזמין אותך לקרוא את הספר. לגבי שאלתך על הבעייתיות האידיאולוגית – אני מתכוון לעמדה האידיאולוגית של הרומן (ביחס לרות).
העמדה האידאלוגית שלי, אם יש דבר כזה, היא לנסח אמיתות שאני רואה סביבי. מבחינתי חשפתי את המנגנון שמייצר התנהגות בעייתית. זה לפרש, לא להצדיק.
השאלות עלו במהלך הכתיבה, אבל בעיקר מהגורמים ה"מסחריים". הם דיברו על הקושי בהזדהות הקורא, שאביב העלה, והפגיעה "באהבה" לספר עצמו. 💜תודה לשניכם על השיתוף במחשבות
היי חגית, בכוונה הזכרתי את הסדרה "דקסטר", היות שאני חושב שמשתקפת בה עמדה אידיאולוגית דומה לזו שזיהיתי ברומן שלך. כשם שב"דקסטר" אין מדובר בעמדה שמצדיקה רצח, כך לא טענתי חלילה שהעמדה ב"גברת הראשונה" היא כזו שמצדיקה את התנהגותה של רות.
יחד עם זאת, על הספקטרום שבין "לפרש" את מקורה של התנהגות בעייתית ובין "להצדיק" אותה, ישנה תחנת ביניים והיא שאלת הבחירה החופשית. כפי שכתבתי, פועלה של רות מתואר כנטול בחירה חופשית, כדבר שכמו נגזר עליה, וזו נקודת מבט שכורכת עימה התייחסות מקלה כלפי מעשיה. ב"דקסטר", באופן מקביל, החזרה על כך שדקסטר הפך להיות רוצח בגלל טראומת ההתבוססות שלו כתינוק בדם אימו הרצוחה (בהלימה מושלמת עם האמירה ב"גברת הראשונה": "אנחנו עבדים של מנגנוני הפעלה שנבנו בהסחת דעת כשהיינו תינוקות"), הגם שאינה מצדיקה את מעשיו, מסירה ממנו במידה ניכרת את האחריות למעשיו, במובן שזה הטבע שלו, הוא נכנע ליצרים אדירים, הוא אינו יכול אחרת, לאמור, אין לו בחירה חופשית. ואני מבקש לשאול: האומנם?
תודה שענית לי אביב. רק עכשיו ראיתי 🙂
עמדתי המוסרית? וודאי שיש בחירה והיא מחייבת. רב מכריע של תוקפים מיניים עברו תקיפה בעצמם. ברור שזה לא פותר ולא אמור לפתור אותם מאחריות.
העובדה היא שרבים נכשלים בהתמודדות הזאת. לדעתי ככל שגדלה המודעות למורכבות ההשלכות של פגיעות, יש גם לפעמים התבצרות בתפקיד הקורבן וה"פרבילגיות" שמגיעות עם המעמד. אולי אכתוב על זה בספר הבא 🙂