ורד מוסנזון התיישבה לכתוב את הסיפור של משפחת מוסינזון הנודעת. התוצאה מעניינת לקריאה אך עם פגמים סגנוניים ובעיקר – חסר בה יופי ספרותי.
ורד מוסנזון, כך היא מעידה, קיבלה מאבא שלה מעין מטלה: להעלות על הכתב את הסיפור המשפחתי של המוס(י)נזונים, שושלת אצולה ישראלית אשר בין היתר משתייכים אליה הסופרים יגאל מוסינזון ודבורה עומר (שהם בהתאמה הדוד והאחות למחצה של מוסנזון). מכאן העניין הטבעי שהרומן הזה מעורר.
הסיפור נסוב סביב סבה של מוסנזון, זליג זומר (שלימים שינה את שמו לאשר מוסנזון), שתי נשותיו, שחלקו את השם דבורה, ובניו – ישראל, משה ויגאל. העלילה, שמתחילה באוקראינה וממשיכה בפלשתינה, היא נפתלת והפניות שבה רבות ומרתקות. כבר בפרק המבוא מודיעה מוסנזון לקוראים שאין לה יומרות להוציא תחת ידיה רומן היסטורי: אומנם היא תבסס את סיפור המסגרת על פיגומי האוטוביוגרפיה אך תיטול לעצמה את החירות להשלים את החסר כיד דמיונה.
על אף שהקצב הסיפורי ברומן מוצלח והקריאה בו קולחת וחסרת מאמץ, הסגנון של מוסנזון לוקה בחסר. זהו רומן תקופתי המתרחש בתחילת המאה שעברה, ומוסנזון עצמה כותבת בגוף שלישי בתפקיד המספרת שנמצאת מעל העלילה, אך התיאורים שלה אינם ספוגים מספיק בלשון התקופה, וזה פספוס. אפילו בדיאלוגים ניכר רישול שפתי, כשאלה נשמעים בחלקם כעברית בת ימינו, לעיתים על גבול הסלנג (״נזרק מהישיבה״, ״הוא פשוט נמס לידה״, ״כבר נסענו מלא״).
מדי פעם מוסיפה מוסנזון פרשנות שלה על המתרחש, אך אין זאת אלא פרשנות שגורה ומשכך מיותרת. למשל, באחת הנקודות בעלילה משפחת מוסנזון מתבשרת שהתפנה עבורה בית בעקבות עזיבתה של משפחה אחרת, שזה לא מכבר עלתה לפלשתינה אך נואשה מהחיים הקשים בה. מוסנזון חשה צורך להאיר: ״דבר המזכיר שלעיתים כישלון של אחד הוא הזדמנות לאחר״. לא די בכך שמדובר בתובנת ניו אייג׳ חבוטה, מוסנזון אף טורחת ללעוס אותה ולהקיא אותה לפיך, הקורא ההדיוט, כציפור המאכילה את גוזלה.
כשעלילת הרומן קופצת בזמן קדימה מוסינזון בוחרת לאזכר זאת באמצעות תיאור חילופי עונות. אילו היו אלה תיאורים מגוונים – דיינו, אלא שהחזרתיות המקובעת שלהם גרמה לי לגלגל עיניים. למשל, במעבר מהחורף לאביב, היא כותבת במקום אחד ״השלג הפשיר, עלים ראשונים החלו מבצבצים על הענפים העירומים״ ואילו במקומות אחרים – מצאו את ההבדלים – ״השלג נמס ועלים ראשונים החלו מבצבצים על הענפים העירומים״ או ״עלים ראשונים בצבצו על ענפי העצים העירומים״. הדבר חוזר על עצמו במעברים בין שאר העונות, אחסוך מכם את הסקירה המייגעת.
דוגמה נוספת לדלות הכתיבה: ארבעה תינוקות נולדים לאורך הרומן, וארבעת רגעי הלידה מתוארים על ידי פראזות כמעט זהות כמו תוצר של מודל שפה רזה שיודע להפיק רק פלט אחד: ״נשמעה בחדר פעייתו של תינוק״, ״נשמעה בחדר פעיית תינוק״, ״נשמעה בחלל הבית פעיית תינוק״ ו״מחלל הבית בקעה פעיית תינוק״.
חבל שחומרי הסיפור העסיסי בוזבז על כתיבה בינונית, לא יכולתי שלא לחשוב איך היה נראה הרומן הזה לו אלה היו ניתנים לסופרת מיומנת כמו שולמית לפיד (ע״ע גיא אוני המרשים) או לסופר כמו אלון חילו (ע״ע אחוזת דג׳אני), שהראה וירטואוזיות בשחזור התקופתי השפתי.
ואולי הפער הבולט ביותר לעין הוא הפער בין הכריכה האסתטית כל כך של הספר, שבה מאויר עץ המשפחה, ובין היעדרו הבולט של היופי בכתיבה. כן, מוסנזון מספרת את הסיפור במיומנות ובכך עמדה במשימה שהועיד לה אביה, אלא שהכתיבה שלה נטולת אסתטיקה.