אל ספר הביכורים של מאיה קלופמן, "ויסקי לארוחת בוקר", ניגשתי בלי ציפיות והוא הפתיע אותי לטובה.
אלמלא היחצנית של הוצאת "מטר", סביר להניח שכלל לא הייתי מתוודע ל"ויסקי לארוחת בוקר", ספר הביכורים הנאה של מאיה קלופמן. "על שני צעירים ששוכרים יחד דירה בירושלים, ואז הולכים ומתרחקים", תימצתה היחצנית את העלילה במשפט ועוררה את סקרנותי. עילעלתי בספר, ועד מהרה התחוור לי שאני רוצה לקרוא אותו.
הגיבורה היא לי, סטודנטית לתקשורת חזותית ב"בצלאל", ובמוקד העלילה נמצאת מערכת היחסים שלה עם נטע, בן זוגה מזה שנים רבות, סטודנט אף הוא. האקספוזיציה החכמה ממקמת את הזוג כמה שנים אחורה בזמן, בטקס סיום קורס הקצינים של נטע. בסצנה אחת קצרה מעצבת קלופמן במיומנות ובבהירות את יחסי הכוחות בקשר: לי היא "החברה של" האולטימטיבית, כלומר, חסרת ביטחון ומתפקדת בעיקר כשלוחה של בן זוגה.
משם קופץ הסיפור חזרה אל ההווה, ומלווה את לי בתהליך שהיא עוברת להצמחת אישיות, להפיכתה לאדון לעצמה (או גברת לעצמה), ולהתנתקותה מסינרו של נטע. התפאורות המשמשות לעלילה הינן דירות סטונדטים שכורות, קמפוס הר הצופים ופאבים ירושלמיים. קלופמן מתארת בצורה עגולה ופסיפסית את הסצנה הסטודנטיאלית הזו.
בכלל, החוזקה העיקרית של "ויסקי לארוחת בוקר" היא באמינותו, ולא רק התיאורית. העלילה, הדמויות והדיאלוגים בוראים פיסות חיים ממשיות. הממשות הזו משכנעת הודות לכתיבתה של קלופמן, המקדשת את הקונקרטיזציה: אריגה של מספר רב של פרטים, חלקם טריביאליים כשלעצמם, לכדי מכלול אפקטיבי.
בנוסף, ישנם בספר תיאורים יפים למדיי ("הם הריקו את הכוסות בראשים מוטים לאחור וטילטלו את הראש כשהיכתה בהם הצריבה") לצד אבחנות מקוריות ("היא חייכה אליו בחיוך שהיה אמור להיות פתייני אבל עדיין לא שוכלל עד הסוף, ולי הרגישה כאילו חשפו בפניה משהו סודי ומסתורי, מבט אקסלוסיבי אל פס הייצור שבו מתגבשת נשיות").
עם זאת, ברומן של קלופמן בולטים שני רבבים שהעיבו על קריאתי. הראשון, נוגע לחיבתה היתרה של קלופמן לדימויים. דימוי הוא אמצעי אומנותי יעיל, וכשנבחר בקפידה ובדייקנות יכול להיות מוחשי ומאיר עיניים, אלא שהעניין הוא, כמו תמיד, במינונים. אצל קלופמן, הפראזות "כמו…" ו"כאילו…" מצויות לעייפה (אפילו לתוך ציטוט קצר מהספר המופיע על גבו נדחסים שני דימויים). יש שקלופמן מוציאה תחת ידיה דימויים יפים ("הדברים שאמרה נשרו לקרקע בקלילות כמו תלתלים מעיפרון רישום שזה עתה חודד") אבל לצידם ישנם דימויים סתמיים ("שתי החרדות גבוהות כמו הרים").
בפרט, יש לקלופמן אובססיה לדימויים סביב חלזונות, ודייק: חשופיות ומחושים. הללו מופיעים בספר פעם אחר פעם אחר פעם. מה שמביא אותי אל הפגם הבולט הנוסף שהפריע לי בקריאה, והוא החזרתיות בתיאורים. כך למשל, שפתיה של דמות משנה מתוארות פעמיים על ידי אותו דימוי בדיוק: "שפתי חשופית ורודות, עירומות באופן כמעט מגונה", ו"שפתיו, עירומות כמו חשופית".
היו פעמים במהלך הקריאה שתהיתי, שמא בבלי דעת חזרתי כמה עמודים אחורה בספר. "רגע, לא קראתי את זה כבר?" פיקפקתי בעצמי, רק כדי לגלות שהכול תקין עם הזיכרון שלי, ושכן, מדובר במיחזור. הינה עוד דוגמות לצורך המחשה:
תיאור מזג אוויר, "כמו הלחות המרה של יום ירושלמי טרום-גשם", חוזר כמעט במדויק כעבור שני פרקים, "האוויר היה טעון בלחות הכבדה, החשמלית, שהעננים מתמלאים בה לפני שהם נשברים ומורידים גשם";
ותלת התיאורים, "כשמגיעים לסוף הספר מרגישים צורך לומר בביטחון: ידעתי כל הזמן מי הרוצח", מול "כשמגיעים לסוף הספר מרגישים צורך לומר בביטחון: ידעתי את זה כל הזמן" ו“כמו צופה בסרט שאומרת, 'אמרתי לכם שהם יהיו ביחד בסוף'".
אם גודש הדימויים בספר הזכיר לי מצב שבו אתה כבר שבע אבל מישהו מתעקש להמשיך ולהאביסך, הרי שהתיאורים החוזרים על עצמם נחוו אצלי כסדרת היתקלויות במכר המספר לך בכל פעם אותם סיפורים בלי להיות מודע לכך שכבר סיפר לך אותם, ואתה מהנהן מולו בנימוס. כך קורה, שככל שהספר מתקדם כתיבתה הרעננה של קלופמן הולכת ומאבדת מטריותה.