החג גדיא של ההתנשאות

מפה לשם, התחלתי לעקוב אחרי אביבית בר זוהר באינסטגרם. הסטוריז שלה משעשעים אותי, וב״משעשעים״ כוונתי היא שאני מפיק הנאה בעיקר מהטמטום ומהעילגות שלה. במילים פחות מכובסות, אני נהנה להתנשא עליה.

אמה מה, לאביבית יש עוזרת בית, סימה, מטומטמת ועילגת ממנה עשרות מונים, ואביבית נוהגת לשלב אותה מפעם לפעם בסטוריז שהיא מעלה. עכשיו, מהם לדעתכם יחסי הכוחות בין השתיים? כמובן – אביבית נראית באותם סטוריז כמי שמסתלבטת חופשי על סימה. רוצה לומר, היא נהנית להתנשא עליה.

עכשיו אתם נכנסים לתמונה, כי הרי לעגתם לי בלב לפני שתי פסקאות, כשהתוודיתי על כך שאני עוקב אחרי אביבית בר זוהר באינסטגרם, וללעג הזה שלכם כלפיי התלווה איזה עונג רגעי. משמע, נהניתם להתנשא עליי.

אלא מאי? יש אי שם גם מי שנהנים להתנשא עליכם. ונשאלת השאלה: האם מדובר במבנה היררכי שבו אל״ף מתנשא על בי״ת, שמתנשא על גימ״ל, שמתנשא על דל״ת, עד שמגיעים לאיזו ברייה ברה, שהיא כל כך מושלמת, עד שפשוט אין על מה להתנשא עליה? חלילה, זה היה יכול להיות נורא משעמם.

למיטב השגתי, המדובר הוא במבנה של קליקות המתנשאות זו על זו. כך למשל, האבטיפוס שנכנה אותו ״סימה״, סיכוי לא רע שהוא מתנשא על אותה ברייה ברה (לכאורה) על היותה יפת נפש או פלצנית, או על היותה בנאדם מוריד.

כי כולנו רקמה אנושית אחת, שבה כל אורגניזם מפיק הנאה מהתנשאותו על אורגניזם אחר.

תמונה: אביבית בר זוהר וסימה, צילום מסך