טרופת שינה

חוקרת השינה, ד״ר אתי בן סימון, סימנה לעצמה מטרה בחיים: לגלות למה אנחנו ישנים. בריאיון מרתק היא מסבירה מה בדיוק מונע בעדנו כרגע לפתור את השאלה הזו, מעדכנת על התגליות האחרונות במחקרים על חסך שינה, מספרת על התפקיד החיוני והמפתיע של חלומות (גם כשלא זוכרים אותם בכלל!), ולבסוף מנדבת המלצה איך לא ליפול קורבן לצפיית רצף בלילות.

למה אנחנו ישנים? שאלה תמימה, ולמרות זאת נכון להיום אין לה עדיין מענה. ״ברור שאנחנו חייבים את זה, ברור שזה חיוני, אבל למה? אנחנו לא יודעים״, אומרת לי בלי לפלבל חוקרת השינה, ד״ר אתי בן סימון, ומיד מהדהדת את התהייה שמתרוצצת במוחי, ״איך אפשר לא לדעת דבר כל כך בסיסי?״

בן סימון נקרתה בדרכי, פשוטו כמשמעו, לפני מספר חודשים. הגעתי לברקלי על מנת לראיין את בן זוגה, הפיזיקאי וחוקר התודעה, ניר להב, ובדרכי לסלון דירתם הצנועה חלפתי על פניה. היא הייתה ישובה אל שולחן האוכל, רכונה אל מחשב נייד. כמה דקות לאחר מכן, כשבן זוגה הזכיר ש״אתי חוקרת שינה״, נשמע לפתע קול ברמה, ״ברגעים אלה ממש!״

אם כן, כבר שנתיים וחצי שבן סימון (38) עמֵלה על הפוסט דוקטורט שלה באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה. את התארים שלה עשתה באוניברסיטת תל אביב. בתואר הראשון למדה ביולוגיה לצד, לא פחות ולא יותר, אסטרונומיה (״זה נורא מרתק, אבל אתה לא יכול לעשות מניפולציה על האובייקטים שאתה חוקר, אין לך יכולת לעשות ניסוי, אתה רק מסתכל על השמיים ומקווה שהם יתנו לך את התובנות הנפלאות״). בהדרגה נכבשה על ידי מדעי המוח, ״בתואר השני שלי ה-MRI התפקודי היה בשנים הראשונות שלו בארץ״, היא משחזרת, ״ועבורי זה היה: ׳וואו, אפשר לעשות ניסוי בבנאדם ער ולראות את האזורים שלו במוח שעובדים!׳״

ההחלטה להתמקד בחקר שינה קרתה רק באמצע הדוקטורט שלה. לדבריה, הייתה זו הבסיסיות של השינה שמשכה אותה, ״אין חיים בלי שינה. את שני הדברים האחרים שהם בסיסיים לחיים – מזון ורבייה – אנחנו מבינים הן ברמה הרעיונית והן ברמה התאית. אנחנו עדיין לא מבינים שינה, ועוד לא הבנת חיים עד שלא הבנת שינה. אם אני אקח ממך שינה, אין דבר שלא ישובש ברמה כזו או אחרת: אבטל את זרם התודעה שלך, את חוט המחשבה שלך, אשנה את האופן שבו אתה רואה את העולם. שינה היא כמו השטיח שעליו אתה עומד".

מתי נדע למה אנחנו ישנים?

״אני חושבת שפריצת הדרך תבוא ממחקרים פולשניים, שבהם נצליח להיכנס לתאים, למרכזים הספציפיים במוח, ואז להקליט, לשבש ולשנות. אם העניין בחקר שינה ימשיך כמו שהוא עכשיו, אני מאמינה שכשאפרוש לגמלאות אנחנו כבר נדע למה אנחנו ישנים. ואני מקווה שגם תהיה לי תרומה לכך״.

מה בדיוק מונע בעדנו כרגע לדעת?

״שאלה טובה. אני חושבת שהבעיה איננה טכנולוגית אלא קונספטואלית. זו שאלה נורא גדולה, ולחוקרים יש בדרך כלל נטייה למצוא את הנישה שהם חוקרים – מערכת החיסון בשינה, כאב בשינה, רגשות בשינה – ולהישאר שם. בשביל לענות על שאלה כמו ׳למה אנחנו ישנים?׳ צריך שקבוצת חוקרים תרצה לשאול אותה מכמה זוויות. זאת אומרת, צריך למצוא איזשהו מודל תיאורטי, ואז להפריע למערכת החיסון ולראות מה קורה, ואז להפריע למערכת המטבולית לראות מה קורה, ואז לחזור למודל, לשנות אותו ולאט לאט לפתח איזשהו מודל על. כל המעגל הזה – אנחנו עוד לא שם. הייתי לפני כמה חודשים בכנס על שינה, כל אחד חוקר את התא המסוים או הנוירוטרנסמיטר המסוים, אפילו לא חוקר אחד בחמישה ימים של כנס אמר לי למה הוא חושב שאנחנו ישנים״.

זה בכלל מאפיין מחקר אקדמי, שכל אחד מרוכז בנישה שלו ולא לוקח צעד אחורה להסתכל על כל התמונה.

״נכון, ואני חושבת שזה חבל, כי זה מביא לסגרגציה בין קבוצות מחקר. מדען צריך תמיד לשמור על המבט הרחב. בסופו של דבר כולנו כאן כדי להיטיב עם בני האדם או הסביבה, ולייצר עולם טוב יותר״.

באופן אישי את מרגישה יראה כלפי השאלה ׳למה אנחנו ישנים׳?

״זו המטרה שלי בחיים, לפתור את השאלה הזו. ברגע שתהיה לי מעבדה, מה שבתקווה יקרה בסוף הפוסט-דוקטורט, ארצה לעשות מחקרים שמסתכלים על ההשפעות של שינה לרוחב, על פני מערכות שונות – חיסון, מטבולית, לב, וכמובן המוח – ואז לנסות לחבר את זה לתיאוריה״.

יש לך איזושהי השערה?

״כן. אני רוצה לחבר בין שינה לבין הומאוסְטָזיס, שהיא הדרך של הגוף לשמור על תנאים אופטימליים שמאפשרים הישרדות. אני חושבת שהיכולת הזו לשמור על טווחים תקינים היא משהו שאנחנו צריכים בשבילו שינה, שלמערכת יש מעין sweet spot, כאשר אתה ער היא מתרחקת ממנו ושינה מחזירה אותך אליו. למשל, טמפרטורת הגוף נעה בטווח חום מצומצם, זה לא יד המקרה, יש מנגנונים שלמים שכל הזמן פועלים לשמור עליך בטווח הזה שהוא האופטימלי, ובאמת רואים שתרמורגולציה – היכולת לשמור על חום גוף – מאוד משתבשת בלי שינה. דוגמה נוספת היא היכולת לשמור על סוכר בדם בטווחים מסוימים, אחרת אתה בסכרת או עומד להתעלף, שוב אנחנו רואים שיבושים בלי שינה. כך ששינה מאוד עוזרת לנו לשמר את התפקודים החיוניים של הגוף. כל זה אמנם נשמע מאוד הגיוני, אבל אנחנו צריכים להטעין את זה במדע, לחבר את כל הנקודות ולהוציא את זה החוצה לעולם כמודל״.

בינתיים, עד שתתפנה להשיג את מטרתה בחיים, עובדת בן סימון במעבדה של מתיו ווקר, פרופ׳ לחקר המוח ולפסיכולוגיה, שם היא חוקרת חסך שינה באנשים בריאים. את הנבדקים שלה היא לרוב משאירה ערים במשך כל הלילה, מצב המכונה ׳חסך שינה טוטלי׳, כשבמצטבר מדובר בערות רצופה של 24 שעות ולפעמים אף יותר מכך. בליבת המחקר שלה נמצא הדימוּת המוחי (נוירואימג׳ינג) לפני ואחרי כל ניסוי, ״אתה ממש רואה איזה רשתות ואיזה אזורים מפסיקים לעבוד בלי שינה״, היא מתארת. בן סימון רצתה לחבור לווקר לא רק בגלל סוג השאלות שהוא חוקר, אלא גם בגלל אופי המחקר שלו, ״הוא חוקר בני אדם, זה לא טריביאלי. הרבה מהמחקרים על שינה הם בעכברים, מפני ששם אפשר להכניס ולהוציא אלקטרודות, ולעשות הרבה דברים שאי אפשר לעשות בבני אדם – אני לא רציתי״.

כי זה נראה לך מודל שלא מתאים לחקר שינה?

״יש שאלות שאפשר לשאול בבעלי חיים שקשורות בשינה, אבל למשל, חסך שינה בחיות הוא תמיד לא רצוני. אתה צריך לעשות להן משהו, יותר נעים או פחות נעים, כדי שהן יישארו ערות, הן אף פעם לא נשארות ערות באופן וולונטרי. לעומת זאת אנחנו במעבדה משלמים לסטודנטים ולכן יש להם מוטיבציה בסיסית להישאר ערים. רק ההיבט הזה, כשלעצמו, כל כך משנה את כל החוויה של הנבדק כתוצאה מחסך השינה! אצל עכברים, לדוגמה, בשלב של שנת החלום – שנת REM – כל השרירים משותקים. כשרוצים לעשות ניסוי חסך שינה סלקטיבי – למנוע שנת חלום, אבל לא את שאר השלבים של השינה – אחת השיטות היא שהם ישנים על מדף יחסית צר מעל בריכת מים, וברגע שהם נכנסים לשנת חלום והשרירים בשיתוק, הם נופלים מהמדף ישר לתוך מים. עכברים לא אוהבים להיות בתוך מים, הם מיד מתעוררים ומנסים לשחות ולעלות חזרה. תאר לך לילה שלם, שבמהלכו אתה פתאום מתעורר בתוך מים, כמעט טובע! אנחנו אף פעם לא נעשה כזה דבר לבנאדם. לכן קשה לתאר עד כמה שונה ההשפעה של ניסוי כזה על כל המערכות, לעומת ניסוי שבו אני לוחצת על כפתור ואומרת לנבדק במיקרופון ׳תתעורר׳, והוא מבין מה עובר עליו. בנוסף, מאוד קשה לי עם לעשות בחיות דברים שלא הייתי רוצה שיעשו לי״.

בשלב הנוכחי של המחקר מתרכזת בן סימון באופנים שבהם חסך שינה משפיע על תפקודים רגשיים, ״הרבה שנים חקרו קשב וזיכרון, אנחנו כרגע מנסים להיכנס לתחום של עיבוד רגשות״.

אילו חידושים יש במחקר כזה מעבר לידיעה הבסיסית שיש לכל אחד, שכשהוא לא ישן הוא נהיה עצבני?

״הידיעה שלנו על ההשפעות של חסך שינה היא התנהגותית – באמת אנשים ידווחו על יותר חרדה ועצבנות ועל פחות מצב רוח – אבל מאיפה זה בא? מה בעצם משתבש בגוף או במוח כשאתה לא ישן? זה בעצם מה שאנחנו רוצים להציע לעולם. אתה בעצם מביא אותי לסיבה נוספת שבגללה רציתי לבוא לעבוד עם מתיו, והיא השימוש בדימות מוחי. יש הבדל בין להגיד שמישהו עצבני ובין להראות שהוא עצבני, כי האזור הקדמי במוח הפסיק לעבוד ולכן איבדנו ויסות וקיבלנו עלייה בפעילות הרגשית. אחת מהתובנות שה-MRI התפקודי נותן לנו על חסך שינה היא עד כמה אנחנו מווסתים את הפעילות שלנו במהלך היום, ויסות של רגש וקשב. היכולת שלך להיות ממוקד במשהו היא בעצם פעולה תמידית של התעלמות מכל דבר אחר, וברגע שלא ישנת אתה מאבד את היכולת הזו, ואז רואים עלייה של כל האזורים האחרים, הרגשיים, שבדרך כלל אתה מצליח להשקיט״.

איך בדיוק אתם רואים את זה?

״אנחנו רואים את זה מבחינת דפוסי הפעילות של סיגנל ה-MRI התפקודי. MRI תפקודי בסך הכול מסתכל על דם מחומצן, ודם מחומצן נוסע למקום שבו קורה האקשן, כלומר, הוא מעין פרוקסי לפעילות עצבית. אם אנחנו רואים שבזמן שאתה עושה מטלה מסוימת, אזור מסוים ׳שותה׳ יותר דם מחומצן, זה אומר שהוא היה יותר פעיל, ואז אנחנו מתחילים לנתח מה עלה ומה ירד, איזה אזור פעל יותר כשישנת לעומת כשלא ישנת״.

ונגיד שיש לכם כזה מיפוי, לאן אפשר לקחת את זה משם?

״קודם כל ברמת הידיעה, חשוב לתקשר את הדברים לאנשים. למשל, אני תמיד אומרת לבני זוג לא להיכנס לוויכוחים בלילה אלא לחכות איתם לבוקר, כי בלילה אין לנו יותר ויסות רגשי. כדי לנהל דיון פורה אתה צריך להיות מסוגל לווסת את הרגשות שלך, ואם אתה אחרי שש עשרה שעות ערות, אתה כנראה כבר לא תצליח. כל דיון אתך יהפוך להיות הרבה יותר רגשי והרבה פחות נעים. ברמה השנייה, היכולת לטפל. למשל, הפרעות חרדה קליניות כמעט תמיד באות עם הפרעות שינה, בין אם זה קושי בהירדמות או התעוררות באמצע הלילה. ברגע שאתה יכול להבין איזה רשתות משתבשות בחסך שינה וגורמות לחרדה, אתה יכול גם לטפל בחרדה דרך שיפור שינה, ובעצם להפוך את הסדר ולהגיד: זה לא שיש חרדה ואז השינה משתבשת, אולי השינה משתבשת ואז זה גורם לחרדה?״

אבל לא הגעתם לשלב שבו רוב הניסויים שלכם כרוכים בהתערבות, אתם עדיין צופים, כמו באסטרונומיה.

״כן, חוץ מהמניפולציה הקטנה של חסך שינה. אבל יש אצלנו עכשיו במעבדה מחקר די גדול שעוקב אחרי שינה אצל אנשים מבוגרים. כשנכנסים לגילאי השישים והשבעים השינה מאוד משתבשת, בעיקר מתקצרת השינה העמוקה, השלב שבו הגוף הכי נרגע ויש הרבה עבודה של ייצור חלבונים ושחרור הורמונים. כשמסתכלים במוח, אחד הממצאים העיקריים הוא שהפעילות האטית, שמאפיינת שינה עמוקה, הופכת נמוכה יותר. אחד הניסיונות להתערב הוא לייצר איזושהי אלקטרודה, שבעצם שולחת פולסים בזמן המתאים כדי להגביר את הפעילות הזו ובכך להחזיר את השינה העמוקה להיות כמו זו של צעירים יותר. היום יש מחקרים נורא מעניינים, שמראים שאתה יכול להשמיע צלילים, שמספיק שיהיו בתדר של הפעילות האטית הזו, כדי ליצור איזשהו הדהוד. כמו בנדנדה, אם אתה נותן דחיפה בזמן הנכון, אתה יכול לגרום למוח להעלות פתאום את הגל ולהגביר את הפעילות האטית. יש הרבה עדויות לכך שככל שהשינה של אנשים מבוגרים יותר טובה, אז הזיכרון, מצב הרוח, והפעילות החיסונית שלהם טובים יותר, כך שיש הרבה רצון לשמר להם את השינה צעירה לאורך כמה שיותר זמן״.

איך נראה היום-יום כשמריצים ניסוי?

״כשאתה עושה את הניסוי הכול סביבו, אין לך יום ואין לך לילה. בניסוי אנשים הרי צריכים להישאר ערים, וצריכים להישאר עם מישהו, וכשהם כבר הולכים לישון, הם צריכים להיות עם אלקטרודות כדי שנדע איך הייתה השינה שלהם. אני מחברת להם את האלקטרודות וסורקת את פעילות המוח אחרי שהם מתעוררים. בתל אביב נשארתי ערה, עשיתי לעצמי חסך שינה פעם בשבוע במשך שלושה חודשים. זאת הייתה טעות: פעם הייתי יכולה בקלות להישאר ערה כל הלילה, והיום כבר לא. אני מרגישה שאין לי יותר רזרבות של חסך שינה״.

זה לא דבר רע.

״זה יכול להיות רע כשאתה חוקר שינה!״

מה המקום של חלום בשינה?

"המחקר של חלומות קצת נתקע, לצערי. היה עניין מאוד גדול בשנות ה-60 וה-70, ומתישהו הגיעו למסקנה שהתיאוריה של פרויד לגבי פירוש חלומות היא בעצם תיאוריה לא מדעית, ושאי אפשר להפריך אותה מדעית. איזה חלום שלא תיתן לי, אני לא יכולה להגיד לך באופן ודאי שאין לו משמעות, אם המשמעות שלו היא סובייקטיבית. בנוסף, אני יכולה לתת לך פירוש כלשהו, אבל אין לי שום דרך להכריע בין פירוש אחד לאחר, זה תלוי במה אתה חושב״.

כמו המזחלת בסרט ״האזרח קיין״.

״בדיוק. אני מרגישה שכל הסובייקטיביות הזו הרחיקה חוקרים מלחקור את תוכן החלום. כיום מנסים להיות אובייקטיביים ככל האפשר, אבל עדיין לא הצליחו להגיע לכימותים טובים של תוכן חלום. אגב, משהו מאוד דומה קרה לחקר התודעה, שנתפשה כמשהו מאוד סובייקטיבי, שאי אפשר בכלל לחקור, ודווקא בשנים האחרונות היא חוזרת למרכז הזירה המדעית, וחושבים על כל מיני מטלות מתוחכמות לניסויים ואיך להוציא מהם כמה שיותר אובייקטיביות. אני מקווה שזה יחזור גם עם חלומות״.

בפסיכולוגיה יש תלי תילים של פרשנויות לחלומות, הם דווקא מרשים לעצמם. אני לא ממש קונה ספרים שמספרים מעשיות על מה אומר אובייקט מסוים בחלום.

״כן, כמו ׳מה זה שיניים׳ או ׳מה זה לויתן׳ – נכון, זה מנותק מאוד מהחוויה האישית שלך״.

יש לפעמים חלומות, שגם אם אתה לא זוכר אותם, אתה עובר בהם איזושהי חוויה רגשית עזה, ואז אתה קם בבוקר מרוקן מאנרגיה. במובן הזה, שינה במקום להטעין אותך, עושה בדיוק ההפך.

״האספקט שאתה שואל עליו הוא נורא מעניין. בשנות ה-70 הייתה חוקרת מדהימה, רוזלינד קארטרייט – היא הייתה מסוף הדור ששיחק עם חלומות – שחקרה תוכן חלום בזוגות שעברו גירושים. היא בדקה את השינה שלהם בתחילת התהליך ואז שנה אחרי, וראתה שהאנשים שחלמו על בני הזוג שלהם בתחילת הדרך, בשלב הכואב, היו במצב הרבה יותר טוב שנה לאחר מכן. לעומת זאת, אנשים שלא חלמו על בני הזוג שלהם בהתחלה, היו בדיכאון שנה אחר כך. היא טענה שישנה חשיבות מאוד גדולה לעיבוד הרגשי שמתרחש בחלום. לא סתם הוא יכול להרגיש מרוקן, אתה עובר בו טיפול, גם אם אתה לא מודע לזה. דוגמה נוספת היא אנשים שסובלים מ-PTSD. יש להם בעיות בשנת חלום, כי בעצם כל פעם הם חוזרים לַטראומה, ואז מתעוררים. הם לא מצליחים להגיע עם שנת חלום עד סופה, והתיאוריה היום היא שזה חלק ממה שלא מאפשר להם להשלים עם הטראומה. לשנת חלום יש מאפיין מיוחד שקשור במוליכים העצביים שעובדים במוח, שלושה ניורוטרנסמיטרים המכונים ׳המונו-אמינים׳. במהלך היום הם עובדים להפנות אותנו לקשב או להפנות אותנו לפיתויים, והפעם היחידה ששלושתם שקטים היא בשנת חלום. רק אז המוח נקי מהמודולציה העצבית הזו, וישנו נויורוטרסמיטר אחר שלוקח את המושכות. אז החשיבה היום היא שבשנת חלום אנחנו לא רק מעבדים את הרגשות והזיכרונות, אלא אף עושים זאת באופן אחר, במיליֶה אחר״.

בן סימון בפירוש אינה כלואה במגדל השן של האקדמיה, היא נוהגת לקשר ליום-יום כמעט כל מחקר על שינה שהיא מזכירה, ואף לגזור ממנו המלצות. הנה עוד המלצה שלה, הרלוונטית מתמיד לעולמנו רווי הגירויים. ״אנשים בדרך כלל מאוד מקפידים על מתי הם קמים, אבל אם הם יקפידו על מתי הם ישנים, הם יראו שהשעון הפנימי שלהם והסביבה מסתנכרנים הרבה יותר טוב, והם יקומו באופן טבעי כבר בשעה המתאימה״.

את מצליחה לעצור את עצמך כשאת מרותקת למשהו, להגיד ״אני לא אראה עכשיו עוד פרק״?  

״זה קשה, אבל אחרי כמה פעמים של צפייה בפרקים מיותרים, אתה כבר יודע את האפקט שיהיה לזה בבוקר. כשאתה חושב על עוד פרק בסדרה, תעצום עיניים לעשר דקות, אתה תראה איך זה ישנה לך את ההחלטה, הדקות האלה של ההתרכזות פנימה יאפשרו למערכת…״

אני אירדם!

״בדיוק! אז למה לא להירדם? אתה מחזיק את עצמך ער בכוח בשביל ההנאות האלה. הגוף שלך צריך שינה, המוח שלך צריך שינה, אם אתה כבר בשלב שאתה יכול להירדם כל כך מהר – זה הזמן לישון״.

והשאלה המתבקשת: האם הסנדלרית הולכת יחפה?

״אוי, אני ישנה מצוין״.

תמונה: ד״ר אתי בן סימון