אין חדש תחת השמש: "אמונה" – המועמד לפרס "ספיר" – הרביעי בסדרת הבלש אברהם אברהם של דרור משעני אף הוא מותח, בנוי לתפארת ומהנה לקריאה. אבל, יש לו עוד מעלות שראוי לקלס לצד כמה צרימות קלות, אשר בלוג המתקרא "זוטי דברים" אינו יכול להבליג עליהן.
כנגד "שלוש", ספרו הקודם של דרור משעני, טענתי בזמנו שמדובר ברומן היברידי, מעין הכלאה של פרוזה ותסריטאות. האמירה הזו אינה תקפה לגבי "אמונה", הרומן החדש של משעני. עולמו הפנימי של גיבורו, רב-פקד אברהם אברהם, מתואר בו בהרחבה. "אמונה" נפתח עם משבר, ספק תעסוקתי ספק קיומי, שבו שרוי אברהם. דווקא לאחר שקודם בדרגה וקיבל על עצמו סמכויות נרחבות יותר, נוכח אברהם בייאושו ההולך ומצטבר מול הטיפול בתיקי אלימות טרגיים, אשר אינם משנים שום תמונה גדולה ופענוחם אינו מועיל לאיש.
הרהור זה של אברהם, המפועפע היטב בחלקיו השונים של הרומן, מוסיף לחלוחית נדרשת לעלילת המתח שלו, עלילה אשר בנויה לתלפיות, כמו תמיד אצל משעני. למעשה, לא מדובר בעלילת מתח אחת כי אם בשתי עלילות, ואפילו, כך מתחוור, יש ביניהן כמה נקודות השקה (במובן הזה, יכול היה משעני להתחכם ולקרוא לרומן שלו "שתיים"). חקירה אחת, שמובילה בת טיפוחו ופקודתו של אברהם, נסובה סביב תינוקת בת יומה שנוטשת אישה ליד הכניסה לבית חולים. ואילו אברהם עצמו נקלע לניהולה של חקירה נוספת, המתחילה בדיווח תמים על תייר שעזב חדר בבית מלון בלי לשלם, ובמהרה מסתעפת לסיעופים.
"אמונה" הוא ספר מותח וקריא. זו קביעה, שהיא בבחינת "למותר לציין" בהינתן רומן של דרור משעני. אלא שב"אמונה" יש הרבה מעבר למעלות הללו. משעני מעצב מאוד יפה את דמות האישה הנוטשת מהחקירה הראשונה. הוא בורא דמות ספרותית בשר ודם, עם אופי עסיסי וז’רגון נהדר. מהנה לקרוא את הסצנות שבהן היא משתתפת, ולחזות באופן שבו היא מגיבה לכל סיטואציה ולכל פיסת מידע או הוכחה שמעמתים אותה עימה.
הפרק האחרון ברומן (לפני האפילוג) מענג במיוחד לקריאה, ובו מבריק משעני בכתיבה של סצנה ארוכה ומכרעת לפתרון החקירה השנייה. היות שלא ניתן לרדת לפרטים מבלי ליפול לספוילרים, אסתפק בלומר שהבחירה הזו של משעני בעיצוב הסצנה היא יצירתית, מחוכמת ביותר, ויחד עם זאת אינה חורקת כלל. אדרבה, היא אורגנית לחלוטין ביחס לשתי הדמויות המשתתפות בסצנה.
חולשה מסוימת של הרומן נוגעת לאמינות מערכת היחסים בין אברהם ואשתו מריאנקה. בני הזוג נדמים יותר כצוות לעניין (ומריאנקה אף מסייעת בפענוח אחת החקירות), רוצה לומר, האינטימיות מהם והלאה. "מריאנקה טילפנה אליו מחנות זארה בקניון חולון כדי לברר מה מידת המכנסיים שלו" – אני מתקשה לחשוב על אישה שאני מכיר שאינה יודעת את מידת מכנסיו של בעלה. ניחא, הינה עוד דוגמה ברוח דומה: חברה של בני הזוג אומרת להם, שכשיהיו להורים של מריאנקה – המתגוררים בחו"ל – נכדים, הם בטוח יבואו לגור בישראל. בתגובה מריאנקה מחייכת אל אברהם "מפני שזה היה דבר שעליו הם לא דיברו". גם פה, אני מתקשה לחשוב על מערכת יחסים בין בעל ואישה שבה הנושא הזה הוא אינו מדובר, טאבו.
עתה, הגיע הרגע לדון בכמה מהצרימות המופיעות ב"אמונה", על אף שרובן ככולן קטנוניות. בהפקות קולנוע מתוקצבות נמצא על הסט אדם שאמון על ההמשכיות, מה שנקרא continuity. כך למשל, הוא צריך לוודא שאם בטייק מסוים של סצנה יש ברקע קנקן מים המלא עד גדותיו אז בטייק הבא של אותה הסצנה הוא אינו פתאום חצי ריק. להבדיל, בפרוזה הפונקציה הזו לא ממש קיימת. מספר העושים במלאכה בהפקה של ספר הוא מוגבל לאין שיעור מאשר בהפקה של סרט. מי שאמון, הלכה למעשה, על ההמשכיות הינו העורך.
באחד מפרקי הפודקאסט המומלץ להאזנה, "על החיים ועל המוות", מספר הסופר א"ב יהושע, שספרו "המנהרה" התחיל בדירה אחת ובשלב מסוים, מבלי משים, הוא החל לתאר דירה אחרת לגמרי, ואילו העורך – מנחם פרי – היה מי ששם לב להחלפת הדירה. אגב, במקרה הזה העורך הסתפק בעריכת שינויים מינוריים בטקסט על מנת להחליק את ההבדלים, באומרו ליהושע: “אם טולסטוי החליף את העיניים של נטשה מכחול לשחור, אז גם לך מותר להחליף את הדירות”. אציין להלן שלוש צרימות משלושה סוגים שונים בספר. מי מכם שיסבור תוך כדי הקריאה שאני מתעסק בזוטות, אפנה אותו לשמו של בלוג זה.
צרימה שפתית: קצת מצחיק לקרוא בספר שמתאר מציאות כה עכשווית ("עדן ועופרית משחקות עם התינוק […] ואחר כך מצלמות איתו במרפסת סרטון לטיק-טוק"), את המונח הארכאי "דואר אלקטרוני" ("היא שלחה למורה של דניאל דואר אלקטרוני"), מונח שנדמה לי שלא נתקלתי בו מאז צפיתי ב"זומביט" בטלוויזיה החינוכית אי שם בשלהי שנות ה-90. אף אחד לא שולח בימינו דואר אלקטרוני – שולחים אימייל.
צרימה תיאורית: "אביו נימנם על הכורסה מול טלוויזיה דולקת, ואברהם נשא אותו למיטתו כשנרדם". אוקיי, אתה אומר לעצמך, להניף לבדך משקל אדם מבוגר ולפסוע עימו, כשהוא על ידייך… זה אומנם אינו דבר של מה בכך, בלשון המעטה, אבל אולי אברהם בילה במכון הכושר לאחרונה וגופו נהיה חסון? אלא שכמה עמודים אחר כך מופיע התיאור הבא של אחת הדמויות, שבו היא מושווית לאברהם, "היא הייתה […] רזה וגרומה כמוהו". מבולבלים? יש עוד. כמה עמודים נוספים קדימה, והינה אברהם כבר זוכה לתיאור "גבר מלא מדיי". אז מה קורה פה – אברהם הוא חסון ומלא או רזה וגרום?
צרימה עובדתית: "טליאס ובתה דניאל הגיעו למרפאה ב-29 ביולי, יום שלישי" – זוהי צרימה, שאני מרשה לעצמי להמר שאני הקורא היחיד שהבחין בה, שכן היא נובעת מאישיות אובססיבית בצירוף העובדה שיום הולדתי חל בתאריך המדובר. הברייה האובססיבית, שהיא אני, לא זכרה שיום הולדתה חל ביום שלישי בשנים האחרונות, והיא הלכה ובדקה, וגילתה שאכן הפעם האחרונה שהדבר קרה היה ב-2014. כאמור, לא מן הנמנע שאין עוד מי ששם לבו לגליצ’ הזה, אבל בחייאת, מה הבעיה לפתוח שנייה לוח שנה? נזכרתי בטורו של ב. מיכאל על יאיר לפיד.