בצדק רב זכה "איך לאהוב את בתך", הרומן של הילה בלום, בפרס "ספיר" – הכתיבה בו היא כתיבה עילית.
לקראת טקס פרס "ספיר" האחרון כינסו ב"כאן תרבות" את חמשת המועמדים. בזה אחר זה הם נשאלו על מרגשם: ארבעה דיברו ודיברו, ואילו כשהגיעה תורה של הילה בלום, היא ענתה בתמציתיות – מהסוג שמביא מראיינים לכדי תסכול – "כיף, זה ממש כיף". נזכרתי בסצנה הזו כשקראתי לאחרונה את ספרה של בלום, "איך לאהוב את בתך", שבסוף קטף את הפרס היוקרתי.
בעוד שסופרים אחרים מוציאים תחת מקלדתם רומנים רחבי יריעה, שלא לומר רומנים עם מילים עודפות, באה בלום ומדגימה אומנות הצמצום מהי. "איך לאהוב את בתך" הוא אומנם רומן, אבל הוא רומן מהודק ביותר. כל מילה בו מונחת במקומה, וכל משפט נוקה כדי הצורך מעיטורים, כמו דג שנוקה מקשקשיו.
צמצום בכתיבה אינו בא בחינם, כמובן. אדרבה, בשביל שכתיבה מזוקקת תעלה יפה נדרש לה דיוק רב מהרגיל, אחרת התוצאה עלולה להיות שטוחה (ע"ע "כיף, זה ממש כיף"). למרבה השמחה, הכתיבה ברומן של בלום היא מדויקת, לרמת האִזמל. התיאורים שבו, לא רק שהם יפים ומקוריים ("דוגמת התריס הוונציאני שפנס הרחוב הדפיס על הספות", "את העברית שבפיו הוא עדיין בוחר בהיסוס של זר", "מילים ישנות היגרו מפרוורי השפה אל האמצע"), הם גם קומפקטיים. דווקא משום כך הם עוררו בי התפעלות, כיצד די במספר מילים קצוב כדי להעלות תמונה ברורה ומלאה בראשי: "פקוקה באוזניות שלה", שלוש מילים לתיאור בת ארבע עשרה וחצי טיפוסית המסתגרת בחדרה, או צמד מילים שלוכדות את מראהּ של מכונת נקניקיות: “אינקובטור הנקניקיות”.
בשדה החרוש של ספרות העוסקת ביחסי אם ובת מצליחה בלום לאתר חלקה שטרם נקצרה עד תום. אין אצלה ברומן עיצוב סטריאוטיפי מוכר ממלודרמות משפחתיות, וכמו כן לא מדובר לא באימא מתעמרת ולא בקנאה בין דורית – אלא באימא אוהבת. אוהבת עד בלי די, אהבה שהיא עד כדי "שכחת הכול", אהבה שהיא רבה יותר משל כל אם אחרת ("התרשמתי שאינה יודעת לאהוב את בתה טוב ממני", משווה המספרת). הרומן של בלום מציג, כלשונה של המספרת, את “בעיית האהבה”.
משפט הפתיחה של הרומן לופת אותך ("בפעם הראשונה שראיתי את נכדותיי עמדתי מעבר לרחוב, לא העזתי להתקרב"). כבר למן ההתחלה אתה מתוודע לנתק שיש בין האם ובתה, ואתה רוצה להבין מה הביא לו. סצנת הפתיחה כתובה במיומנות מפעימה, ונוסכת בסיפור מסתוריות, שבתורה מחזיקה את תשומת הלב שלך. לכך אף תורמת התנועה הסיפורית, המנתרת קדימה ואחורה בין הזמנים, ובכל פעם פורסת עוד פרוסת עלילה.
הלכה למעשה מדגימה המספרת איך לא לאהוב את בתך, אלא ששם כזה לכותר היה משווה לו טון דידקטי. השם שנבחר לא רק שפוסח בחוכמה מעל משוכת הדידקטיות, הוא אף השם שהיה ניתן לסיפור על ידי האם, המספרת אותו בגוף ראשון, שעד הסוף אינה באמת מפנימה היכן שגתה.
לא פעם אני הופך בסוגיה מהי כתיבה טובה ואילו סימנים ניתן לתת בה. בדרך כלל הנטייה היא ללכת במסלול דדוקטיבי, כלומר, לומר אילו דברים צריכים להתקיים ביצירה ספרותית ראויה. לאחר שסיימתי לקרוא את ספרה של בלום, הבנתי שאל התשובה שאני מחפש אולי דווקא כדאי להגיע באינדוקציה. הינה בסיסהּ: הכתיבה ב"איך לאהוב את בתך" היא כתיבה עילית.