תגית: טכנולוגיה

הסופר ראובן (רובי) נמדר חי בניו יורק כבר כמעט עשרים שנה. בריאיון לרגל צאת המהדורה האנגלית של ספרו זוכה פרס ״ספיר״, ״הבית אשר נחרב״, הוא קורא תיגר על המונח ״מהגר״, מספר על היחסים המיוחדים שלו עם השפה העברית, מתוודה על ייסורי הכתיבה שהוא חווה, ומסביר לישראלים שחיים בחו״ל מה בדיוק עליהם לעשות אם ברצונם שילדיהם לא יגדלו כאמריקאים.

כשיצא לאור בישראל ספרו ״הבית אשר נחרב״, פנה ראובן (רובי) נמדר, לעורכת הספר בהצעה. "אמרתי לה: 'אנחנו צריכים לכתוב למטה אזהרה, כמו על קופסאות סיגריות: ספר זה מיועד למיטיבי קרוא בלבד. למה לבאס אנשים?' היא אמרה: ׳לא, לא, זה ייחשב מאוד סנובי׳. בדיעבד אני מצטער שלא עשינו את זה".

באמת?

"כן, למנוע את עוגמת הנפש מקורא שהוא ׳מעמד הביניים של הקריאה׳, שרוצה איזה ספר כדי להתבדר, ומסכן, איתרע מזלו ודחפו לו ליד את הספר שלי".

אתם עלולים לפרש את ההתבטאויות הללו כמתנשאות, אלא שלא כך הוא. לנמדר, דווקא ברנש נחמד ולבבי, יש פשוט נטייה כללית לרחף בספֶרות נשגבות של המציאות, וכתוצאה מכך להישמע פומפוזי. ״את היום-יום שלי אני חווה לפעמים כמין דרמה ענקית, פיוטית, גדולה מן החיים״, הוא מנדב עוד התנסחות מהז'אנר, "אני מוציא את הכלבה הבוקר, ומבואס כי אני לא אוהב לקום מוקדם, וקר קצת, ויש בוץ, ופתאום – אני מרים את העיניים, ורואה את נהר ההדסון נפרס למולי, ואת המניפה של העצים הירוקים והשמיים. אלה הרגעים האלה שבהם אני חווה את המציאות כפרגמנט של הנשגב, אלה רגעי האושר שלי, שמבחינתי שווה לחיות את החיים עבורם".

נמדר (53) נולד וגדל בירושלים להורים ילידי משהד באיראן, ומזה כשני עשורים חי בניו יורק. הוא נשוי ואב לשתיים, ומתפרנס מהוראת ספרות עברית ויהודית. אף שהעברית שבפיו עשירה, ניכר שהשהות הארוכה בארה״ב בכל זאת נתנה בו את אותותיה, כשמפעם לפעם במהלך הריאיון משתרבבים לניסוחיו חלקי משפטים באנגלית. בימים אלה רואה אור באנגלית ספרו של נמדר, The Ruined House, שזיכה אותו ב-2014 בפרס ״ספיר״, ולצורך קידומו נמצא כרגע נמדר בעיצומו של מסע דילוגים ברחבי ארה"ב וקנדה, ״אני all over the place, כמו שאומרים האמריקאים, כל שבוע בעיר אחרת״. בשבוע הבא יגיח ל-OFJCC בפאלו אלטו למפגש שכותרתו ״לחיות באנגלית, לחשוב בעברית״.

חייו, מודה נמדר, השתנו באופן קיצוני בעקבות אותה זכייה לפני ארבע שנים. "בזכות הזכייה שמעו על הספר שלי בארה״ב וגילו בו עניין. לפרס ׳ספיר׳ יש הרבה כוח, מכל הפרסים הספרותיים בישראל, הוא היחיד ששִׁמעו יצא למרחוק בעולם הספרות". אלא שבעקבות זכייתו של נמדר הוכנס שינוי בתקנון הפרס, שלפיו מרכז חייהם של המועמדים חייב להיות בישראל. נמדר סבור שהשינוי הזה, שמקורו ב״צרות מוחין לאומנית״, הנו מגונה ואף מגוחך, משום שהוא הופך את פרס ״ספיר״ מפרס לספרות עברית לפרס לספרות ישראלית.

ב-1986 השתחרר נמדר מהצבא ("ישבתי כל השירות על פסגה של הר גבוה בלבנון, העננים היו מתחתיי ואני למעלה עם המדי ב׳ קורא ספרים"), ויצא להרפתקה שבסופו של דבר נמשכה ארבע שנים, לאין שיעור יותר זמן ממה שהעריך. ״החבר׳ה שלי רצו ללכת להודו ולטפס על הרים, ולא היה לי שום עניין בזה. עניין אותי לעשות משהו שהוא הכי קרוב לטיול שורשים. דיברתי פרסית עם סבתא שלי, הייתי מאוד קשור אליה, ותמיד הייתה לי מין זהות צללים משהדית-פרסית שנמשכתי אליה. ואז, בשנות ה-20 המוקדמות לחיי הסתבר לי שקהילת אנוסי משהד דילגה כמעט במלואה לשכונת קיו גרדנס ברובע קווינס שבניו יורק״. נמדר נסע לפגוש את הקרובים שלא פגש מעולם, והתוודע אל חיי הקהילה שלהם. בין השאר מצא עצמו סוחר ביהלומים ואבני חן. ״זה פשוט מה שכולם עשו שם״, הוא מסביר, ״אין לי שום חוש מסחרי, אני אדם בלתי ממולח בעליל״.

באמת תהיתי איזה עניין בדיוק מצאת בעיסוק הזה.

"נהניתי מזה מאוד כהרפתקה. הייתי צעיר וזה היה כיף".

זה מילא אותך?

"לא! בכלל לא".

בסדר. זה היה לי קצת מוזר.

"גם לי, זה בסדר! אבל עכשיו, given the context כמו שאומרים באנגלית, אולי זה יותר מובן".

האפיזודה השנייה של נמדר בניו יורק קרתה בשנת 2000, והוא באמצע שנות השלושים לחייו, והיא נמשכת עד עצם היום הזה. נמדר הגיע אל העיר בעקבות סיפור אהבה גדול, סטודנטית אמריקאית שהכיר בארץ והיום היא בת זוגו. "הייתה לי כניסה אחרת לעיר", הוא משחזר, "בפעם הראשונה הייתי בעיר המהגרים – ראיתי את העיר מפנים, אבל מבחוץ – והפעם נכנסתי היישר דרך עולמה של אשתי ומשפחתה וחבריה, עולם עשיר מאוד תרבותית והיסטורית, וזו הייתה חוויה מרתקת".

תאר לי את המפגש שלך עם העיר. מה בדיוק הסעיר אותך?

"ניו יורק היא אם כל הערים, במובן שהיא המקום שבו החוויה האורבנית כל כך צפופה, סמיכה וחזקה, שזה ממש כאילו לעיר יש אישיות בפני עצמה. העיר היא ישות חיה ומתנועעת עם סובייקטיביות משל עצמה. אני חובב גדול של ערים, של המיתולוגיה שלהן. טבע לא מרגש אותי. אני רוצה הרפתקה – אני הולך לעיר, וככל שהיא יותר עיר – היא יותר מסעירה אותי. ניו יורק, קודם כל, מאוד יפה. אני אוהב גדול של יופי, אני אמן. יופי מבחינתי הוא לא מותרות, אני צריך אותו כאוויר לנשימה. גם כיעור מזין אותי ומייצר אצלי איזשהו עניין, ויש גם כיעור אורבני בניו יורק. בנוסף, ניו יורק היא עיר מאוד יהודית. זו העיר היהודית הגדולה בעולם, לא ירושלים או תל אביב. זה מדהים, נכון? זו יהדות אחרת ממה שמכירים בארץ, אבל זו עיר יהודית. העיר הזו לא הייתה מגיעה לאן שהגיעה אם לא היו בה יהודים. וכל זה עוד לפני שהתחלנו לדבר על חיי התרבות בעיר, אלא רק על להסתובב ברחובות עם הקפה של הדֶלי ופשוט להסתכל סביב, לפני שנכנסים לתוך הסצנה. וכשאתה בסצנה – אז אתה מקבל בניו יורק את העידית שבעידית. יש עם זה גם בעיות, לא אגיד לך שלא, יש איזה ממד של ניכור בזה שאתה כל הזמן מוקף בשיאים של התרבות האנושית. למשל, כשאתה הולך ל׳מומה׳ ומסתכל סביב, זה כבר לא נוגע בך".

באחד הראיונות אמרת: "אני לא ממש תופס את עצמי כמהגר. אני בין הארצות, בין התרבויות. זה ז'אנר חדש. צורת חיים גלובלית שרק תלך ותתרחב". אשמח אם תסביר את הקונספט ואת מה שמאפשר אותו.

"מה שמאפשר אותו זו הטכנולוגיה. העובדה שהטיסה נהייתה דבר יומיומי – יקר, אבל לא מחוץ להישג ידו של אדם מהמעמד הבינוני – בעוד שפעם היא הייתה לנבחרים. דבר נוסף, והכי חשוב בעיניי, הוא האינטרנט, שמאפשר לך, תודעתית, להחזיק בכמה זהויות בו-זמנית: לשלם ארנונה לעיריית ניו יורק, אבל להיות מאוד פעיל באיזה ויכוח על קוצו של יוד שמתרחש בתל אביב. הדבר הזה לא היה קיים. התרבות הפכה רב-סטרית, שבה אתה לא רק מקבל באיחור הדים מודפסים של מה שקרה בתרבות האם, אלא הכול מגיע אליך ברגע נתון, ואתה יכול מיד להביע את עצמך חזרה. אולי זו אשליה, אבל לפחות ביום-יום התחושה היא שההגירה היא הרבה פחות בלתי הפיכה. אם עזבת את ישראל לפני שלושים שנה, היה ויתור גדול. הלכת למקום שבו לא מדברים את שפתך, לא היה לך יותר קשר לארץ, כשחזרת לארץ היית תייר, והתרבות העברית המשיכה בלעדיך. זה כבר לא ככה. סופרים, משוררים, אמנים ומבקרי תרבות עבריים ממשיכים להיות מאוד פעילים בשיחה, בעודם מורידים את הכלב לטיול בריברסייד פארק".

מצד אחד זה מבט מעניין ומרענן על המונח רב השנים ״הגירה״, ומצד אחר עולה בי החשד שמדובר במכבסת מילים. מה זאת אומרת ״אני בין הארצות״? הרי אני לא באמת חי בשני מקומות. אני כאן למעלה מ-90 אחוז מהזמן שלי, העתקתי את מלוא החיים שלי מארץ אחת לאחרת, בניתי אותם מחדש.

"אתה יכול להגיד שיש פה תודעה כוזבת. זה נכון במיוחד לגבי אנשים עם משפחה, שבדרך כלל מדברים איתי על ׳הילדים, הילדים׳. אני אומר להם: ׳כן, הילדים שלכם הם אמריקאים. באסה. הם מקסימים, מרגישים זיקה עמוקה לישראל, חלקם – במיוחד הבכור או הבכורה – אפילו יודעים עברית. הם לא ישראלים׳. אני עורך איתם תשאול סוקרטי: ׳עזבתם את ישראל, מה בעצם אתם רוצים?׳ הם עונים: ׳עברית׳. ׳למה העברית כל כך חשובה לכם?׳ בסוף, אנחנו מגיעים לכך שכשהם אומרים ׳עברית׳, הם בעצם חושבים על תחזוק של זהות יהודית – זהות יהודית במובן הישראלי של המילה – וזהות כזאת מתקיימת רק בישראל. אתם רוצים לשמור על הזהות הזו? אתם רוצים המשכיות תרבותית? תמצאו לכם מסגרת יהודית, תחגגו חגים, תלמדו את הילדים שלכם טקסטים יהודיים, תתחילו ללכת לבית כנסת. אתם חילונים? אין בעיה – אבל תגדלו את הילדים כיהודים, הדרך לשימור הזהות הישראלית עוברת דרך הזהות היהודית. אתם רוצים להמשיך להיות חילונים כמו שהייתם בתל אביב? I wish you the best of luck, זה לא יקרה. אי אפשר גם וגם".

על אף המוניטין הספרותי שיצא לנמדר, שמו אינו מוכר כל כך בקרב הישראלים. לשאלתי אם הדבר גורם לו לתסכול, הוא משיב בשלילה נחרצת. ״אני לא כוכב – אני סופר״, הוא מעמיד דברים על דיוקם, ״בהחלט מספיק לי שאנשי ספר יכירו את העבודה שלי, אני לא רוצה להיות שלמה ארצי או מדונה״.

איך בעצם התחלת לכתוב?

"ידעתי מגיל צעיר מאוד שאני הולך לכתוב פרוזה. הייתי ילד שמשוקע בספרים, וקראתי כמויות עצומות. ידעתי תמיד שאני הולך לכתוב ספרות, ושאפתי לכתוב ספרות גדולה וחשובה. גדלתי על הקלאסיקונים, אז המושגים שלי של ספרות לא היו של ספרות יומיומית, מבדרת, קלה, אלא זה היה: טולסטוי, עגנון ואני. תחושות גרנדיוזיות כאלה היו מקובלות בין בני הנעורים בירושלים, היינו כאלה כבדי ראש. אחרי שחזרתי ארצה מארה״ב התחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית. לא היה לי גרוש, עשיתי את כל העבודות הבזויות של הסטודנטים: עשיתי ספונג׳ות, הייתי עוזר מחקר, צילמתי חתונות, לימדתי הרבה, כתבתי קצת בעיתונים – וכל הזמן הזה ידעתי שפרוזה, ופרוזה רצינית, היא הייעוד שלי. אבל כשאתה בודק את זהותך האינטלקטואלית והמקצועית, זה לא דבר שנופל לך מהשמיים, ׳אתה תהיה סופר, אתה תכתוב פרוזה כזאת וכזאת, תתפרנס מכך וכך, והנה בבקשה היצירה הראשונה׳. אפילו אם אתה יודע למה נועדת – ואני ידעתי שלזה נועדתי מגיל צעיר מאוד – יש מציאות. אני לא בא ממשפחה עשירה, הוריי לא פרנסו אותי כדי שאשב ואכתוב. אז הייתי צריך לעבוד מאוד קשה גם לממן את שכר הלימוד שלי, גם לממן את המחייה שלי, וגם למצוא זמן פנוי כדי לכתוב ברצינות".

אז בעצם חיכית להגיע לרגע המכונן הזה, שבו יש לך הזמן והאמצעים?

"אני חושב שכן. היו גם תהליכים פנימיים כלשהו שהיו צריכים להגיע להבשלה. את ספר הפרוזה הראשון שלי פרסמתי באמצע שנות השלושים לחיי, גיל מבוגר יחסית. אני כותב לאט ומעט ומתוך קושי. תשומת הלב שלי לפרטים היא קצת אובססיבית, אני לא כותב קל יד, שמנפק תוצרים לעולם בחיוך קטן על השפתיים. זה ניכר גם בעבודה שלי. לדף שלי יש משקל סגולי אחר – אני לא אומר את זה באופן מתנשא – מלדפים של אנשים שכותבים מהר ובקלילות. לכן גם הכתיבה שלי לא מיועדת לכל קורא".

את ״הבית אשר נחרב״ כתבת במשך עשור, שכינית ״עשר שנים של עמל נמלים״. בכל התקופה הזו בעצם לא התפרנסת?

"ברור שכן, הכול היה במסגרת חיי. אני מלמד, אשתי מלמדת, אנחנו עובדים. אבל כיוון שאני עוסק בחינוך במסגרות שהן חצי אקדמיות, אז הרבה מהשיעורים שאני מעביר הם בשעות אחרי הצהריים והערב, כך שזה פינה לי את הבקרים. אבל גם זה לא תמיד קל, בדיוק נולדו לנו הבנות, ואני אבא מאוד מעורב. אני לא יושב באיזה חדר, קטן אך מסוגנן, ופשוט כותב, והמוזות מרחפות סביבי כמו פרפרים, זה לא עובד ככה. זה קשה. כתיבה רצינית היא מאבק. המאבק האמיתי הוא פנימי, בין כוחות שבנפש, יצרים של הרס עצמי, תחושות של מגיעוּת שצריך למגר – ׳לא מגיע לך כלום, אתה צריך לעבוד בשביל כל דבר׳ – להתאהב במילים של עצמך… יש כל מיני מכשלות. לפעמים אתה יכול לשבת שבועות וחודשים, להקדיש את הזמן, להעיף את כולם מהבית, לתפוס חצי שעה שינה, להכין את כוס הקפה השלישית, לעשות את כל מה שצריך כדי להשיג שעתיים של כתיבה – ואתה לא תוציא כלום, אתה תשב ותבהה במסך, וזה כאב ממש גופני. כואב לך מרוב שאתה חסום. אלה לא קלישאות, אלה לא התפנקויות. לפעמים אתה מרגיש שהשכינה שורה עליך, ולפעמים היא לא. כאילו יש איזה כוח שלא רוצה שתכתוב את הדף המסוים הזה, או שתילחם עליו, ואולי גם לא תזכה. אלו דברים שהשיחה התרבותית שלנו – גם בארה״ב, אבל במיוחד בישראל – הפסיקה להבין ולכבד, כי אנחנו חיים ביום קטנות מבחינה תרבותית. לא מתייחסים לאמנות בחרדת קודש, אלא כאל אמצעי של בידור".

לא מתסכלת אותך הדלות של העברית מול אוצר המילים הכל כך נרחב באנגלית?

"בכלל לא. העברית שפה מדהימה בעוצמתה, בעומקה וביופייה, ואין שום גימוד לעומת האנגלית – אם אתה כותב עברית עשירה".

אבל גם אם אתה כותב עברית עשירה, יש איזשהו גבול. אוצר המילים הוא מוגבל.

"אין שום גבול. קראת תנ״ך לאחרונה? הייתה לך תחושה של ספר מוגבל? העברית היא שפה שתיבת התהודה שלה כל כך גדולה. יש לה יתרונות עצומים על שפות אחרות בגלל שיטת השורשים, ואם אתה קורא הרבה בעברית, ושחית בים המופלא הזה של העברית, אין שום הגבלה. אני לא חווה את העברית כשפה מגבילה, המחשבה הזו אפילו מפתיעה אותי. לא עלה על דעתי מעולם לחשוב על זה ככה".

יש הרבה סופרים משכילים שהעברית שלהם באמת כתובה כמו שצריך, הכול יושב במקום, ואפילו יש בכתיבה שלהם בצבוצים של הוד, אבל אין שם העושר שאני פוגש בטקסטים באנגלית.

"אני לא חווה את הכתיבה ככה, אני לא רואה בה חוויית רוחב אלא חוויית עומק. אני אף פעם לא יושב עם תזאורוס או מילון, אין לי צורך בהם, העברית מקופלת בתוכי. כשאני יושב לכתוב עברית, לא רק שאין לי תחושה של הגבלה, יש לי תחושה של אינסופיות. זאת אומרת, זו שפת נצח. ולא צריך עשרים דרכים לומר דבר, שתיים מספיקות אם אתה יודע איך עושים את זה".

כשאני קורא ספרים של סופרים מוכרים, נדיר שיש איזה מבנה תחבירי או איזה שכלול שפתאום מהמם אותי.

"ובאנגלית יש?"

כן, יותר. יש בה הרבה יותר אלסטיות של התחביר.

"זה רעיון מאוד מעניין, שלא עלה על דעתי מעולם".

פורסם במגזין ״בעניינים״, תמונה: רובי נמדר, צילום: BEOWULF SHEEHAN