איך לשמור על חן תחת לחץ

שלוש שנים לאחר שלקחתי אצלה שיעורי מבטא, חזרתי אל מאמנת הדיאלקט והדיבור בפני קהל, ליסה וונץ, הפעם לא כתלמיד אלא כמראיין. ספרה, הרואה אור בימים אלה, חושף את הכלים שבהם משתמשים נואמים גדולים כדי להשחיז את מיומנויותיהם, ומציע תרגילים רבים על מנת לתרגם את ההלכה למעשה. אם אי פעם חוויתם פחד במה, שפטתם את עצמכם, או תהיתם מהו הדבר שתוכלו לשפר כדי להיות דוברים טובים יותר מול קהל – כדאי שתקראו את הריאיון הזה.

אני פוסע פנימה למשרדה של ליסה וֶונץ כמעט שלוש שנים אחרי שיצאתי ממנו בפעם האחרונה. אי אז הייתי עלם במצוקה, ישראלי שזה מקרוב עבר לסן פרנסיסקו, ומבועת מכך שהמבטא שלו אינו מראה סימני שיפור. באותה תקופה כתבתי מדור במגזין ״אלכסון״ על חוויות ההגירה שלי, אבל את תיעוד רשמיי משיעורי הפחתת המבטא אצל וונץ דחיתי פעם אחר פעם. רק כשהגעתי לטור האחרון עלה בידי לכתוב על הנושא בלי להיות מובך עד כדי שיתוק.

מלבד היותה מאמנת דיאלקט, וונץ היא בראש ובראשונה מאמנת לדיבור בפני קהל. את העשור האחרון של חייה הקדישה לעבודה עם נואמים – מקצוענים וחובבנים, לא מעט מהם מנכ״לי חברות בעמק הסיליקון. את הניסיון הרב והידע המקיף שלה ארזה וונץ לספר שרואה אור בימים אלה, Grace Under Pressure שמו. הספר הוא מעין כיתת אמן בדיבור בפני קהל. הוא חושף את הכלים שבהם משתמשים נואמים גדולים כדי להשחיז את מיומנויותיהם, ומציע תרגולים רבים על מנת לתרגם את ההלכה למעשה. 

הכותר של הספר מצא חן בעיניי, משום שהוא מזקק לשלוש מילים את הדבר שאנחנו שואפים אליו יותר מכול – כך אני סבור – בעמידה מול קהל. אלמנט הלחץ הוא בלתי נמנע (״האנשים היחידים שלא נלחצים אף פעם על במה הם סוציופתים, ואתה יכול לצטט אותי״, מוסרת וונץ), כך שמה שנותר לנו לייחל לו, הוא להיות רבי-חן ומצודדי לב בלי לאפשר ללחץ להשתלט עלינו. 

לפני כמה חודשים הייתי אמור להעביר מצגת קצרה במהלך ישיבת החברה שבה אני עובד, יותר ממאה איש בקהל. הייתי מוכן לגמרי – עשיתי חזרות לפני אנשים מהצוות שלי, וידעתי בעל פה את הטקסט – ואז, איך שקראו לי, קצב פעימות הלב שלי התחיל להסתחרר. התחלתי לדבר, לא כל כך נשמתי, כך ששתי דקות לתוך המצגת כבר הייתי חסר נשימה, פשוט לא היה לי מספיק אוויר בשביל להגות את המשפט הבא. נאלצתי לעצור לכמה שניות, וברקע הייתה דממה מביכה. בסופו של דבר הצלחתי לסיים את המצגת, אבל הרגשתי מושפל עד עפר. איזה ״עזרה ראשונה״ היית מגישה בזמן אמת בסיטואציה כמו זו? 

״הדבר הראשון לעשות הוא להתחיל לנשום. כשאתה בפאניקה, אתה חייב לשים על עצמך את מסכת החמצן, קודם כל לדאוג לעצמך. במקביל, כדי להפחית את הפאניקה, אתה צריך לפנות ללוגיקה; הפאניקה באה מהמחשבות שלך, אז אתה צריך לשנות אותן מיד. מה שקרה כאן, הוא שפתאום מצאת את עצמך לפני קבוצה של אנשים שצופה בך, ונכנסת לפאניקה. ראשית, תזכיר לעצמך שהם כנראה לא יודעים שאתה בפאניקה, אין להם מושג. שנית, כשאתה אומר ׳דממה מביכה׳, אני לא יודעת אם זה באמת נכון, אני מאמינה שככה הרגשת, אבל אתה לגמרי יכול לעשות פאוזה על במה – די ארוכה אפילו – מבלי שזה יהיה מביך. שלישית, היות שהסביבה כאן הייתה החברה שבה אתה עובד, אתה יכול לעשות שימוש בהומור ולומר על זה משהו – רק תוודא שתוך כדי אתה עובד על המחשבה שלך, מרגיע את עצמך, ונושם״. 

כלומר, אני קודם כל צריך להכיר בפני עצמי במצב הקיים.

״כן. בכל פעם שאתה מנסה להתכחש למה שקורה לך, הפאניקה רק מחמירה״. 

ספרה של וונץ מחולק לשלושה שערים, שלוש נקודות מבט על דיבור בפני קהל. החלק הראשון מתעמק במכשולים המנטליים העומדים לנו לרועץ; השני סוקר את שיטות האימון הפיזי לשיפור היציבה, הנשימה, התהודה וההגייה; ואילו השלישי עוסק בטכניקות הגשה, מה שנקרא ״דליברי״. ״החלק הראשון של הספר הוא ה-סיבה שכתבתי אותו״, מדגישה וונץ, ״הרי יש בשוק הרבה ספרים שעוסקים בדיבור בפני קהל, אבל אף אחד לא עוסק בעניין הזה, לפחות לא בצורה מעמיקה. יש כל מיני ספרים על איך להתגבר על פחד קהל, אבל אין ספר שמדבר מספיק על ביקורת עצמית. הייתה לי קליינטית, שהייתה לה אמא מתעללת, וכשהיא עזבה את המשרד שלי, זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי צורך לכתוב על הנושא. יותר מדי אנשים מתהלכים בינינו עם סיפורים דומים, והם מרגישים מאוד מבודדים, אבל הם לא! שיפוטיות עצמית, סינדרום המתחזה, ההשוואה של עצמך לאחרים – כל אלה מאוד נפוצים, אבל רוב הזמן אנחנו חושבים שאנחנו לבד. אז התקווה שלי הייתה שאנשים יקראו את הספר, ויבינו שזה בעצם די נפוץ, ושיש דרך לשנות את ההתנהגויות הללו״.

אחד המשפטים שתפס אותי בספר הוא ״אם אתה רוצה להיות נואם גדול, אתה צריך לנשום כמו נואם גדול״. תוכלי להסביר את הקשר הישיר בין טכניקת הנשימה של נואם לבין יכולות הדיבור שלו בפני קהל?

״קודם כל, אתה חייב להיות במצב שהנשימה שלך מונגשת ולא מופרעת. זה לא כל כך ללמוד איך לנשום, כמו שזה ללמוד איך לא להפריע למשהו שגם ככה עובד בעצמו: לא לתת לשטף אדרנלין או לחץ להפריע לנשימה הבסיסית, הרגילה שלך. אז אתה צריך שיהיה לך קודם כל הבסיס הזה. כדי להמשיך משם, אתה צריך להגדיל את קיבולת הנשימה שלך, כפי שמוסבר בספר, כך שהיא תתדלק את הקול שלך, והוא יישמע עשיר יותר ועם תהודה גדולה יותר. ואז, השלב הבא הוא לאפשר לקהל שלך לנשום איתך. אתה צריך להזכיר לעצמך לפני שאתה עולה לבמה, שזה לא רק אתה שנושם: היות שהקהל צופה בך, תהיה לו תחושת בטן של מה שקורה איתך. זה לא עומד בסתירה למה שאמרתי קודם, על כך שכנראה לא ירגישו שאתה בפאניקה – זה עדיין נכון, אף אחד לא יחווה אותה בעוצמות שאתה חווה אותה באותו רגע״.

רכיב נוסף שאת מתמקדת בו בספר הוא התהודה של הקול. אבל כשאני צופה, למשל, בנאום של אופרה ווינפרי בטקס פרסי גלובוס הזהב, שבו היא מרעימה A new day is on the horizon, אני אומר לעצמי: אין לי האינסטלציה כדי להפיק קול בעוצמה כזו! עבור מישהו כמוני, שמדבר חלש יחסית, האם אפשר בכלל לשפר את התהודה?

״כן. אתה יודע מהי דוגמה טובה לכך? תקשיב לשיר Under Pressure בביצוע של פרדי מרקורי ודיוויד בואי. האם דיוויד בואי זמר מפורסם? כן. האם הוא מכר מיליוני עותקים מהאלבומים שלו? כן. האם היה לו קול יפהפה? כן. אבל האם היה לקול שלו המנעד של פרדי פרקורי? לא! האם הוא יכול היה לעשות עם הקול שלו מה שפרדי מרקורי עשה? בשום אופן לא! בהשוואה לפרדי מרקורי, גם לדיוויד בואי לא הייתה עוצמת קול שתמלא את החדר, אבל זה לא אומר שהוא לא היה טוב במה שהיה לו. אז זה לא אומר שאין לך קול עם תהודה, או שהקול שלך לא יכול להיות יפהפה ועשיר ונוכח; זה רק אומר שאם אתה ואופרה ווינפרי הייתם מתחרים בתחרות ספציפית שבה צריך להגיע עם הקול למרחק הכי גדול, היא כנראה הייתה מנצחת״. 

וונץ נולדה וגדלה בעיירה קטנה בצפון קליפורניה, כאחות הצעירה במשפחה בת עשרה ילדים. אמה סבלה מהפרעת אישיות, ואביה היה אלכוהוליסט שסבל מפוסט טראומה בעקבות שירותו במלחמת קוריאה. היא מתארת את בית ילדותה כמקום שבו התפלשו זה לצד זה כאוס, טראומה, הזנחה ובלבול. 

בספר את סוקרת בקצרה את הילדות שלך, וכותבת ״הפכתי מילדה מופנמת וביישנית לילדה שמדברת עם אנשים באופן שגורם להם להקשיב״. אני סקרן לדעת עד כמה התהליך הזה היה מודע, ואילו תובנות היו לך כבר אז. 

״זה היה תהליך אוטומטי, כשאתה גדל ואין לך מישהו שמטפל בך, אתה די מהר לומד מיומנויות הישרדות. כבר בגיל 13, כשעזבתי את הבית, ידעתי מתי אני צריכה לפעול: להתאים את עצמי לסיטואציה כדי להשיג את מה שאני זקוקה לו. זה קרה, למשל, במעבר לבית ספר תיכון. בדיוק עברתי מצפון קליפורניה לדרומה, הייתי צריכה להתקבל לתיכון, ולא היה מי שיעזור לי עם ההרשמה. אז הלכתי לאיזה אירוע של בית הספר, ואני זוכרת איך סרקתי את החדר כדי לאתר את המנהל. ברגע שהייתה הפסקה, עשיתי את דרכי ישירות אליו. עצרתי, יצרתי איתו קשר עין והחזקתי את המבט. הצגתי את עצמי, ואמרתי: ׳האם אוכל לדבר איתך לדקה?׳ כלומר, שידרתי ביטחון עצמי והפגנתי נימוס. קבעתי איתו פגישה אישית כדי להסדיר את ההרשמה ולמלא את הניירת, הוא היה חייכן ואדיב, ובסוף הפגישה הודיתי לו בצורה מאוד כנה. אז בהקשר של דיבור בפני קהל הייתי אומרת: להכיר מיד בקיומו של הקהל כדי לבנות איתו יחסי קרבה, ובסוף – להודות לו במלוא הכנות״. 

הרקע של וונץ מגוון למדיי, וכולל לימודי פסיכולוגיה, לימודי משחק, תואר שני בלימודי קול ודיבור, ולבסוף הסמכה כמורה לשיטת אלכסנדר – אימון פיזי ורגשי לשיפור היציבה והתנועה. במרוצת השנים עבדה עם קליינטים מ-37 מדינות, בין היתר מישראל. 

פחד הבמה שלי מתעצם כשאני צריך לדבר באנגלית, ולא בשפת האם שלי, עברית. אני מרגיש פחות בטוח, כי יותר קשה לי לחלץ את עצמי ממצבים מביכים, לדוגמה, אם אני נתקע ומנסה להיזכר במילה מסוימת, או אם מישהו שואל אותי שאלה שלא צפיתי, ואני צריך לבנות במקום משפט רהוט ולבטא אותו בצורה מושלמת. 

״בערך 70 אחוז מהקליינטים שלי, שאנגלית אינה שפת האם שלהם, אומרים שהם מרגישים יותר בלחץ כשהם מדברים באנגלית. האם זה משהו שאפשר להיפטר ממנו מהר? כן! אתה הוא זה שמלחיץ את עצמך, הקהל לא מפעיל עליך שום לחץ. אתה צריך לשנות את החשיבה שלך, זה הצעד הראשון, לקחת אותה למקום יותר לוגי. אתה הרי לא הולך לשפר, לא את המבטא ולא את השטף, אם אתה מכניס את עצמך ללחץ. אני רוצה לומר משהו נוסף לגבי מבטאים זרים. אם אתה מסיר את כל המבטאים הזרים מארה״ב, עדיין יישארו לך כמה עשרות מבטאים מקומיים, בלואיזיאנה יש עשרה מבטאים שונים, וזו רק מדינה אחת! אז יש מבטאים לאורכה ולרוחבה של ארה״ב, המבטא כשלעצמו איננו בעיה, אלא אם מישהו לא יכול להבין אותך״.

מה היו ההבדלים התרבותיים שהבחנת בהם, כשאימנת מנכ״לים ישראליים בדיבור בפני קהל ביחס למנכ״לים אמריקאיים?

״אתה יודע מה, זה מעניין, אני לא מרגישה שהיו יותר מדי הבדלים תרבותיים, לא כאלה שבאו לידי ביטוי באימון״.

ציפיתי שתגידי לי שהישראלים היו עם ביטחון עצמי מופרז.

״תשמע, מנכ״לים הם באופן טיפוסי אנשים עם ביטחון עצמי מופרז… לא שאני חושבת שיש בזה משהו רע! ליזם ישראלי וליזם אמריקאי שמגיעים למשרד שלי יש תכונות משותפות, כי הם נמשכים לאותו סגנון חיים, לאותו מוסר עבודה ולאותה סוג עבודה; יש סיבה לכך שהם בתפקיד הזה. אז למעשה יש הרבה קווי דמיון ביניהם. אני אמנם יכולה רק להעיד על סמך הניסיון שלי, אבל האמריקאים שמגיעים אליי נוטים להיות יותר נוירוטיים. זה לא אומר שאין ישראלים נוירוטיים, כן? יצאתי פעם עם ישראלי שהיה די נוירוטי…״ 

החלק הראשון של הספר נקרא ״כשאתה בולם את עצמך״, וזה הזכיר לי ריאיון שלך ביו-טיוב מלפני כמה שנים. המראיין שאל אותך ״מה מכל הגורמים הוא הגורם שמקשה ביותר על תהליך הפחתת המבטא״, ואת ענית: ״אני חושבת שזה כשאנשים בולמים את עצמם״. לאור בחירת המילים הזהה, תהיתי אם את רואה חוט מקשר בין דיבור בפני קהל ובין הפחתת מבטא.

״ודאי. אנשים אכן בולמים את עצמם, כי הם חוששים שהם ייראו מטופשים. בהקשר של המבטא זה מגיע ממה שבשיטת אלכסנדר מכנים ׳מודעות מולטי-סנסורית׳: נניח שיש לך מבטא ישראלי, ואז אתה מתחיל לשנות אותו. נגיד ששינית את ה-R, אז אתה עלול לחשוב ׳לא, זה לא נשמע טוב׳ בגלל שתי סיבות. אחת, כי זה לא נשמע כל כך כמוך, והסיבה האחרת היא שאתה דמיינת שזה יישמע אחרת. אז אני חושבת שזה הדבר, אתה בולם את עצמך כי אתה מתחיל לשאול את עצמך: איך אני נשמע? איך אני נראה? האם אני עושה את זה נכון? חלק מזה מבוסס על רעיונות שזרעת בראש שלך לגבי איך אתה אמור להישמע, גם אם אין להם שום אחיזה במציאות. אני לא מתכוונת להישמע שיפוטית, זה נורמלי לגמרי. במהלך התואר השני שלי הייתי צריכה לדבר אנגלית בריטית, וכשכבר התחלתי לקלוט את זה, זה לא נשמע כמוני מאה אחוז והרגשתי מבוכה – וכשמשהו מביך אותנו, אנחנו מתחילים לשפוט אותו״. 

בספר מופיע סיפור משעשע על איך נכשלת בשיעור הראשון של הקורס בהגייה במהלך לימודייך באקדמיה המלכותית לאמנות הדרמה בלונדון. תוכלי לספר את הסיפור, ואז להסביר איך החוויה הזו עיצבה את הגישה שלך כמורה?

״המורה להגייה נכנסה לכיתה, והתחלנו לעבוד על אותיות ניקוד. היא רצתה שנהגה את הצליל aaww, וזה צליל בריטי שלא קיים בארה״ב. הכי קרוב לצליל הזה – גרסה מקוצרת שלו – זה הצליל aw שאתה שומע במילה or. זו הייתה הפעם הראשונה שניסינו להגות את הצליל הזה, ופשוט לא הצלחנו להפיק אותו כמו שצריך. המורה הביטה עלינו במבט מתוסכל ואמרה, No, not like that! והתחילה להצביע על הדלת ולהגיד: Like daaww, daaww! המשכנו לנסות ולנסות ללא הצלחה, עד שחברה שלי מטֶנֶסִי, אמרה לה: Look lady, we don't even have that sound in our country, okay? So we're not ever gonna use it. התחלתי להתגלגל מצחוק – כי זה היה נכון והיא העזה לומר את זה – והמורה הפסיקה ונתנה לה מבט. אז איך זה השפיע על הפדגוגיה שלי? קודם כל, אם אתה מתוסכל בגלל תלמיד, אתה צריך לשאול את עצמך: ׳זה אני או הוא?׳ מורה טוב יבדוק את עצמו קודם, אולי סתם עובר עליו יום רע? בנוסף, להאמין שפשוט להגות משהו נכון יגרום לתלמיד לחקות אותך כמו שצריך, זו תפיסה מאוד מוגבלת. לא לכל אחד יש שמיעה חדה. אז אם דבר אחד לא עובד, אתה חייב לעבור לדבר אחר. כשאני מלמדת מבטא והוגה צליל, והתלמיד לא קולט אותו, אני עוברת לצד הפיזי, התנועתי: איך התלמיד מזיז את הלסת, או איזה צורה הוא יוצר עם השפתיים; אני גם עובדת בצורה ויזואלית, עם מראה. לא להיתקע ב׳זה צריך לקרות בדרך שלי׳, אלא להתאים את עצמך לאופן שבו התלמיד לומד״.

מה את עושה אם מיצית את כל הטכניקות שלך?

״אם מישהו לא קולט שום דבר? זה קרה לי פעם, כשאימנתי שחקן. זה היה קאסט ענק, וכולם קלטו את המבטא הבריטי הסטנדרטי חוץ ממנו. הבעיה הייתה, שהוא חשב שהוא קולט אותו… וככל שניסיתי ללמד אותו, כך הוא נהיה יותר גרוע. באיזשהו שלב הוא התחיל להישמע כמו איזה כומר או מטיף דת בדרום ארה״ב – ובמקור בכלל היה לו מבטא אמריקאי גנרי! ואני כזה, איך זה קורה?! זה היה פשוט ביזארי. אני זוכרת שבמהלך החזרות הבמאי שאל אותי מה קורה איתו, ועניתי: ׳אני לא יודעת!׳ בסוף החלטתי לקחת צעד אחורה, ולנסות לבנות את הביטחון העצמי שלו. בנוסף, אמרתי לו להקשיב לנואמים בריטים – נתתי לו כמה רעיונות – ולספוג מהם את ההגייה. התקווה שלי הייתה שהוא גם יספוג, אבל גם יפחית קצת את המאמץ שלו; שאם הוא לא יתאמץ כל כך, אז הוא ישתלב״. 

וזה עבד?

״אני לא יודעת, הייתי כל כך מתוסכלת שלא הלכתי לראות את המחזה״.

פורסם במגזין ״בעניינים״, תמונה: ליסה וונץ