"רוזנפלד", רומן הביכורים של מאיה קסלר שהפך לרב-מכר, כמו מתנכר להיותו יצירת פרוזה, וזה בעוכריו.
לפני כמה שנים כתבתי על "שלוש", רומן המתח מאת דרור משעני, וטענתי שהוא בעל מאפיינים מובהקים של תסריט, מעין הכלאה בין פרוזה ותסריטאות. אפשר לומר ש"רוזנפלד", רומן הביכורים של מאיה קסלר, הולך בדרכו של "שלוש", משווה ואף מעלה. עד כדי כך, שבמהלך הקריאה באמת ובתמים תהיתי מדוע בחרה קסלר דווקא בסוגת הפרוזה כדי לספר את הסיפור שרקחה.
המרקחת הסיפורית ב"רוזנפלד" סובבת סביב מערכת היחסים בין נועה סיימון, קולנוענית מדשדשת באמצע שנות ה-30 שלה, ובין טדי רוזנפלד, יזם הייטק מצליח, איש שמן (כפי שמודגש חזור והדגש), המבוגר ממנה בשני עשורים שלמים. הורתה של מערכת יחסים זו ב… ובכן, הסיפה של המשפט היא בעיני המתבונן: היקסמות מיידית, או משיכה ארוטית עזה ("הריח שלו. מדובר בריח נפלא ומרגש."), או שבכלל עסקינן בתחושת שליטה ("אני מרגישה את מה שאני צריכה להרגיש, את הצורך שלו", "אני יכולה להעמיד לך את הזין בלי לגעת בו פעם אחת"). הסיפור כתוב בגוף ראשון מנקודת מבטה של נועה.
ככלל, עמוד טיפוסי ברומן הזה מזכיר עמוד תסריט: הוא שופע דיאלוגים (להערכתי הגסה, קרוב למחצית מהמלל), זרוּע פעולות (מאפיין מובהק של כתיבה תסריטאית), פה ושם אפילו מבליחים בו סיקוֶונְסים ("מוזיקה. דלי, סמרטוט, נגמר הנוזל לניקוי רצפות, יורדת לסופר, קונה עוד כמה דברים אם אני כבר בחנות. סוחבת את כל הקניות; שני רחובות, שלוש קומות, מפתח") ותיאורי סצנות בליווי הוראות בימוי, כל שנותר הוא להמיר לגוף שלישי ("האותיות הלבנות בכניסה לעיר, ברוכים הבאים. מוטי מוריד אותנו מתחת לבית של סבתא שלי. כשאנחנו עומדות על המדרכה, אני מרימה את המבט ולהפתעתי היא בחלון, משקיפה עלינו").
מנגד, קסלר אינה ממצה, בלשון המעטה, את ארגז הכלים האדיר שהפרוזה מעמידה לרשותה. ראשית, הביצוע שפתי ירוד למדיי: העברית דלה, וישנו שימוש מועט ביותר באמצעים אומנותיים. לא זכור לי אפילו דימוי אחד – או שכלול תחבירי כלשהו – שגרם לי להשתהות לרגע על הטקסט ולהתענג על יופיו. מעבר לכך, וזהו הפספוס העיקרי בעיניי, כמעט שאין ברומן תיאורי עולם פנימי, לא באמת. כן, יש בו שפע של תמלולי מחשבות, אבל צלילה אל תוך הנפש ומתן ביטוי לחיבוטיה (כמו למשל ברומנים של סאלי רוני) – אלה קיימים רק במשורה.
במילים אחרות, "רוזנפלד" אינו מגיע לעומקים. אומנם נועה מתעדת את קורותיה בפירוט רב ביותר, לרבות תכתובות וואטסאפ ואפילו את שניות ההמתנה להן ("טייפינג… טייפינג…"), אלא שהדברים נותרים ברמה הדווחנית, או לכל היותר, ברמת הרגש המיידי המתעורר בה. כך למשל, ברומן ישנה עלילת משנה העוסקת בנתק רב השנים שיש לנועה מאימה, אחרי שהאחרונה לקתה בדיכאון שהשבית אותה ("לא יצאה מהמיטה, ערימה עלובה מתחת לשמיכה […] באותה מידה היה אפשר לתקוע שם כמה כריות"). ואולם, אפילו הנושא הבשרני הזה מטופל בשטחיות מאכזבת. אף שעלילת המשנה הזו מקודמת, העיבוד הרגשי שנועה עוברת תוך כדי אינו מובא לידיעת הקורא, שרק מדוּוח על הפעולות שהן תוצאותיו.
וכאילו לא די בכך, שתי הדמויות המרכזיות של הרומן, נועה וטדי, בלתי נסבלות, כל אחת בדרכה. נועה מרוכזת בעצמה ברמות הגבוהות, מפונקת ואינה מסוגלת להכיל גרם של ביקורת. בנוסף, היא מפגינה חוש הומור מנג'ס (לטעמי, כן? אם אתם מחובבי ההומור של לורליי גילמור, כנראה תסברו שהוא שנון). ואילו טדי, הוא מצטייר כטיפוס שתלטן, מניפולטיבי, חסר רגישות, ועם תחושת זכאות עצמית מזהרת. כך, שבאיזשהו שלב אתה מפטיר לעצמך: צמד טיפוסים כל כך דוחים, מגיע להם זה את זה.
אכן, לצערי אין לי יותר מדיי דברים טובים לומר על "רוזנפלד", ובכל זאת כדי לסיים בנימה חיובית, אמנה שלוש מעלות שלו: זהו רומן קולח ביותר לקריאה; הדיאלוגים שבו כתובים בשפה טבעית ואותנטית – זה אינו דבר של מה בכך; ויש בו סצנות סקס הכתובות בשפה נטורליסטית ומחוספסת (הפעם האחרונה שקראתי ספרות מקור עם תיאורים אירוטיים חשופים כל כך הייתה ב"גבר אישה ציפור" מאת איריס אליה כהן) – וגם זה הישג לא מבוטל.
יום יבוא, כך אני משער, ו"רוזנפלד" יופק כסרט או כסדרה, ואולי הסרט או הסדרה יעשו עם הסיפור יותר חסד מאשר כתיבתו כרומן עשתה עימו. לו אני המלהק – אני מתחיל בלהרים טלפונים לנעמי לבוב וצחי גראד.
חשבתי שאני היחידה שלא אהבה את הספר. כמי מתענגת יותר על ה"איך" מאשר על ה"מה" פשוט השתעממתי ונטשתי. השבחים המרובים שהעטירו על הספר כפורץ דרך בשל החופש המיני לא ממש הרשימו אותי. זיונים של אחרים פשוט משעממים אותי. בדיעבד מה שאוכל לומר בשבחו של הספר זה , שכמו בחיים ,מושא התשוקה איננו אפולו וגם לא אלן דילון. משום מה , בספרות כמו בקולנע, לא מגלים לנו שסקס ותשוקה אינם תלויים במראה החיצוני של המושא הנחשק.
תודה על התגובה, אסתר. את בהחלט לא היחידה (ראי למשל תגובה נוספת פה מתחת). מסכים גם עם מה שכתבת בשבחו של הספר.
סוף־סוף.
ראשית, שאפו על האומץ לכתוב ביקורת מפוקחת על הספר הזה, שזכה מכל כיווני הביקורת והדיונים בבימה הספרותית למחמאות שלא נראו במחוזותינו זמן רב.
שנית, ראייה מדויקת הן של העלילה והתרחשויותיה, הן של הדמויות והן של הגון הספרותי של הספר בכללו.
כקוראת אדוקה של הרשומות העולות בבלוג, וכקוראת שלרוב מסכימה להן, אני רוצה להודות לך על רשומה זו במיוחד.
באמת שלא רואה בכך אומץ, אני כותב את מה שאני חושב. תודה רבה רבה על המילים היפות ועל היותך קוראת אדוקה של הבלוג!
עדיין לא קראתי את הספר, ואיכשהו יש לי תחושה שהוא לא יהיה לטעמי, אבל לגבי הביקורת על סגנון הכתיבה התסריטאי של הספר, למיטב הבנתי זה מה שהסופרת ניסתה להשיג. היא לא הצליחה למכור את הרעיונות שלה לסדרות אז החליטה לכתוב אחד מהם כספר – שכנראה יותר קל למכור ולשווק – בתקווה שהצלחתו תעזור לה להפיק אותו כסדרה, וזה בדיוק מה שקרה. מלבד התוצאה המדכדכת של הוצאה לאור של ספרים דלים יותר, המקרה מצביע על המצב הבלתי אפשרי של תעשיית הטלוויזיה בארץ. מעט תקציבים, מעט גופי שידור, אפס לקיחת סיכונים. חבל ועצוב. בתור אחת מהתחום אין לי אלא להצדיע לה על היוזמה והחריצות שלה שהשתלמו בגדול. אולי גם אני צריכה לעשות ככה, אבל אולי זה פשוט מדכא.