ברומן הביכורים שלה, ״ממזרת״, סורגת מיכל פנקל צמד עלילות זו בזו, אשר יחד מעלות על פני השטח את סוגיית הממזרות. הרעיון מקורי בהחלט, ואיך הביצוע?
את יום הכיפורים האחרון העברתי עם ״ממזרת״, רומן הביכורים של מיכל פנקל. פנקל הגתה רעיון מקורי לתפור סביבו רומן: סוגיית הממזרוּת. קודם כל, צריך להתעכב לרגע על הכותר המוצלח של הספר. ״ממזרת״, חזרתי וביטאתי את המילה, בעודי מנסה לתהות על קסמו של המשקל. ״ממזרת״ – ולא צורת הנקבה הנוספת, ״ממזרה״. ההבדל בין שתי הצורות הוא בערך כמו ההבדל בין ״רשעה״ ו״מרשעת״. זו האחרונה מתגלגלת לה על הלשון בעסיסיות. ואומנם, ״מרשעת״ היה לכותר מצליח, שאף עובד למחזמר, מצליח עשרות מונים, הלוא הוא Wicked.
העלילה שרקחה פנקל נעה לסירוגין בשני צירים: ציר ציר וגיבורתו (נעמי ה״ממזרת״, מול אמה, רות); הזמן שבו הוא מתרחש (הווה מול עבר); והגוף שבו הוא מסופר (גוף ראשון מול גוף שלישי). ציר העלילה של רות הוא שמכין את הקרקע לממזרות, בבחינת ״איך הגענו עד הלום״, ואילו ציר העלילה של נעמי הוא בבחינת ״חקר המקרה״, ובו גם מופיע המאורע המחולל: נעמי מגיעה עם ארוסה למשרדי המועצה הדתית להירשם לנישואים, ועד מהרה מתוודעת לתסבוכת שהיא מצויה בה.
חלקו הארי של ספר מתרחש בירושלים של תחילת שנות ה-70. פנקל מחייה את התקופה הזו בצורה מרשימה: הדירות עם הבלקונים, גלריית הטיפוסים, הדלות, הפרנקים והווזווזים, ״טעמון״ ו״מעיין שטוב״, מכשירי הסיפולוקס ומקררי ה״אמקור״ – החלקים כולם מתרכבים יחד לכדי תפאורה אמינה. פנקל אף מיטיבה לתאר את המאפים שמוציאה רות תחת ידיה (אכן, לא ספר מומלץ לקריאה לצמים בכיפור). ובאשר לכתיבתה של פנקל, הייתי מגדיר אותה ״קורקטית״: מילה אצלה היא מילה ומשפט הוא משפט, הכול יושב במקום כמו שצריך, ויחד עם זאת, לא איתרתי בכתיבתה טביעת אצבע ייחודית. פעמים רבות במהלך הקריאה חלפה בראשי המחשבה שעריכה מוקפדת יותר הייתה יכולה להיטיב עם פנקל. כך למשל, היה ראוי לגלף החוצה שבלונות לשוניות שהן מנת חלקה של כתיבה גנרית (״ניגרו כמים״, ״נשזרו זו בזו כבשרשרת״, ״כאילו צער העולם כולו מונח על כתפיו״) וכן למנן שימוש במילים מסוימות (מעולם לא קראתי ספר עם כל כך הרבה מופעים של המילה ״קיטון״).
ניחא, אלא שהצרימות העיקריות עבורי כקורא היו בדיאלוגים. לדוגמה, בועז, הבחור של רות, משתמש במילה ״מופקע״ ורות – ששליטתה בעברית מקרטעת לכל אורכו של הספר – שואלת אותו לפשר המילה: ״מה זה מופקר?״ עכשיו, כשבחור תימני בשנות ה-70 הוגה את המילה ״מופקע״, הוא לא הוגה אותה בדיקציה צפונבונית, סגורה ומאנפפת, הוא הוגה אותה עם ע׳ גרונית עמוקה, ואין שום סיכוי שהיא נשמעת כמו המילה ״מופקר״. נזכרתי בדבריה של פזית, גיבורת ספרה של יעל נאמן, ״היה הייתה״, כשהעבירה ביקורת על סיפור שכתבה חברתה: ״כשזה לא אותנטי, אז זה לא עובר, אני נתקעת כבר כאן״. דוגמה נוספת לרישול בדיאלוג הוא העדר עקביות ברמת השליטה בשפה של רות. מי ששוגה בעברית בסיסית עם משפטים שבורים כמו ״לשתוק את הפה״ ו״אני אוהבת לך״ איכשהו מצליחה לייצר משפט רהוט, מורכב ועשיר כמו ״אני לא רוצה לגלגל אליו ולהעמיס על כתפיו את תלאותיי, מכאוביי ובעיקר את חוסר מזלי״. זה לא אמין, וזה מגדיש מייד את סאת השעיית הספק. חבל.
למרות הצרימות הללו, פה ושם יש בספר תיאורים יפים עד מאוד. למשל, ״מדי פעם התחככו גופינו, ולא הציתו ניצוצות, רק תחושת חמימות״, לתיאור התאהבות שנגוזה והפכה לחברות, או קטע יפהפה שבו מובהר ההבדל בין להיות מאוהב ובין לאהוב: ״היצר הזה – הרי סביר להניח שאף ירווה את צימאונך. באהבה – זה לגמרי שונה, אתה יוצא מעצמך. לא מחפש להרוות את צימאונך, אלא תר להעניק למושא אהבתך את כל שיחפץ ושאפילו אינו יודע שחפץ הוא״.
על אף שחשתי אהדה כלפי דמותה של רות, את נעמי לא הצלחתי בשום אופן לחבב. הזדהיתי עם תסכולה, ויחד עם זאת, לא יכולתי שלא להתקומם על כך שאינה מסוגלת לצאת, לרגע, מד׳ אמות עולמה הרגשי, מכעסה, ולשים את עצמה בנעלי זולתה: ארוסה והוריו. פנקל סידרה לה ארוס מהחלומות, רופא נאור ומכיל, ואפילו כשנעמי תופסת אותו ״על חם״ משוחח בטלפון בחופשיות עם אמו על עניין הממזרות, הוא אומר את המילים הנכונות: ״צריך להחליט… בעצם, אין מה להחליט. צריך לדעת להתמודד גם עם בשורות קשות, זה המזל שלי, מה אני יכול לעשות…״ כלומר, לפחות חשבתי שהוא אמר את המילים הנכונות, כי מסתבר שנעמי ראתה בהן עילה לפרידה. אני פירשתי את המשפט כ״זה הגורל שלי, לא בחרתי בו אבל אין לי בררה אלא להתמודד איתו, כי אני אוהב את נעמי״. הייתי צריך לקרוא את המשפט הזה שלוש פעמים בשביל להבין איך בכלל אפשר לפרש אותו באופן שבו נעמי פירשה אותו, שהוא האופן שיאפשר לה להיפגע, להתאכזב, להיעלב, ובמילה אחת – להתקרבן.