ב"זרות", הרומן החדש שלה, מחפה ליהיא לפיד על מגבלותיה הניכרות כסופרת באמצעות עיצוב דמויות מרשים ויכולת סיפורית רגישה ומיומנת.
סצנת הפתיחה של "זרות" היא מפגן הכתיבה הטוב ביותר ברומן, וכך היא מתחילה: "רחש צעדים מעיר אותה, אין לה מושג איפה היא, אבל היא מבינה שעדיף לא לזוז […] בזהירות היא פותחת חרך צר בעין אחת ורואה נעלי בית רכות אדומות ומעליהן כותונת, יורדות לכיוונה במדרגות".
הסצנה מתארת את רגעי המפגש בין נינה – נערה מתבגרת הנמלטת מעבריין שעימו ניהלה קשר רומנטי נצלני, עד כדי סרסור בה – לבין כרמלה, זקנה תל אביבית דמנטית הטועה לחשוב שנינה היא דנה, נכדתה מאמריקה, ומזמינה אותה לדירתה (נינה מסתתרת בחדר המדרגות של בניין מגוריה של כרמלה במהלך הלילה). הסצנה כתובה הן כסצנה קולנועית – אפשר ממש לדמיין את המצלמה בתקריב על פניה של נינה כשעינה נפקחת לפתע – והן כתצלום מחשבות: לפיד מיטיבה להעביר את הבלבול של נינה, את מקטעי מחשבתה, ואת פיסות הזיכרון שהיא מחברת לכדי היקשים בסיסיים – איפה היא נמצאת, ואיך בדיוק נקלעה לשם.
הרומן "זרוֹת", שיכול באותה המידה להינקד "זרוּת", מלכד גלריית דמויות שהמכנה המשותף הרחב שלהן הוא הזרות והתלישות. ישנה כרמלה, שמחלתה מורידה אותה לשולי החברה ומנכרת אותה מהעולם; ישנה אירנה, אימה של נינה, דמות עגולה ונהדרת שלפיד מפליאה לעצב: עולה מרוסיה, כבדת מבטא, קשת יום, שעבדה שנים בעבודות ניקיון וכעת פסגת השאיפות שלה היא לקבל קביעות במשרתה כאם הבית של אשכול גנים; ישנו איתמר, בנה של כרמלה, איש הייטק שעשה רילוקיישן לארה"ב (זה לא נאמר במפורש, אבל להערכתי לאוסטין, טקסס), ולצדו אשתו נעמה, כשכל אחד מבני הזוג לוקה בתסמיני זרות משלו.
לפיד אינה סופרת השולטת ברזי השפה העברית. אין לה יכולת לבחוש בשפה ולצקת ממנה צורות מעוררות התפעלות. לא היה אפילו מופע אחד של יפי לשון שעצרתי מקרוא למולו (ליתר דיוק: עצרתי משמוע, היות שהאזנתי לספר הקולי של הרומן). כך שמי שמחפשים כתיבה הניחנת באסתטיקה לשונית, זהו אינו הרומן עבורם. מאידך, לפיד כן יודעת איך לתאר במשפטים ספורים תמונת מציאות נוגעת ללב, הינה דוגמה: "היא רואה איך הצעירות […] יוצאות מהתחנה עם תיק ערב קטן, שהוא כל העולם שלהן, ואין להן לאן ללכת חוץ מלאותו מקום שממנו הן באו. והכי עצוב זה לראות את המכונית הנוצצת באה לקחת אותן חזרה, עד הסבב הבא".
אחד האלמנטים והיפים, ואף היעילים, ברומן הוא שעלילתו מתקדמת תוך כדי מעבר תכוף בין נקודות המבט של שלל הדמויות, לאמור, כל פעם מקל המספר בגוף שלישי מועבר לדמות אחרת והיא זו המדווחת מתודעתה, ועל הדרך אנחנו מתוודעים לאורחות חייה ואופייה. כל זה אינו קורה רק עם דמויות המרכזיות ברומן, אלא אף עם הנידחות שבדמויותיו, כמו פקידת קבלה במלון. מירוץ השליחים הזה של המספרים בגוף שלישי היא דרך מקורית לספר בה סיפור, אשר מעניקה לו תנופה.
עלילת "זרות" מתרחשת בין פסח ליום העצמאות, מה שמאפשר ללפיד לסחוט עד תום את לימון הישראליות – ההתכנסות המשפחתית בליל הסדר, המאכלים עמוסי הסוכר בחגיגות המימונה, הצפירות ביום השואה וביום הזיכרון, בקבוקי הספריי וצעצועי הפלסטיק ביום העצמאות. אך כאילו לא די בכך, בטרם תזרוק את הלימון הסחוט לפח, לפיד עוד מתעקשת להפיק גרידה מקליפתו ועומסת לרומן את תמת השכול. לכרמלה, כך מסתבר, היה בן נוסף שנהרג במלחמה. הטיפול של לפיד בשכול הוא שבלוני במקרה הטוב וגס במקרה הרע. למשל, מן הידוע הוא שהורים שכולים חיים את הכאב העצום של השכול כל ימות השנה ואינם נזקקים ליום הזיכרון כתזכורת להתאבל, אבל אצל לפיד הגעתו של יום הזיכרון נכתבת כשיא דרמטי, משדר הגמר של תוכנית ריאליטי, ובו היסטריה סביב העלייה לקבר והלעטה של כרמלה בכדורי שינה לבל תשמע בערב המוחרת את זיקוקי הדינור, מסמני השמחה, של יום העצמאות.
דווקא תמת ההגירה מטופלת ברומן – במסגרת ציר עלילת המשנה של איתמר ונעמה – בצורה לא רעה בכלל, מעמיקה לאין שיעור מכפי שהיא מטופלת ב"רילוקיישן" (מאת איילת גונדר-גושן), שעליו כתבתי לאחרונה. לפיד מתעכבת בהרחבה על תחושת הזרות שהגירה כופה על המהגר, לצד היבטים נוספים כמו ההתלבטות המתמדת בין הרצון להמשיך לחיות במקום החדש למול הרצון לחזור למולדת ("עוד מעט. אבל כבר שנים שזה עוד חודש ועוד ישיבת בורד ועוד שיחה עם המשקיעים. כן, יש באזז טוב אבל זה נמתח כמו מסטיק"), ונקיפות המצפון ביחס להורים ("הוא הבטיח לאימא שלו לחזור ולא רק שהוא לא חזר, הוא גם לא נסע אליה בקיץ שעבר").
בכל זאת, יש ברומן כמה חריקות, תיאורים בלתי אמינים בעליל. לדוגמה, מוזכר בו מפגש חברתי בעבודה של איתמר, שבמהלכו הבוס עושה חיקוי היתולי של מבטאו הישראלי של איתמר, כביכול כדרך להפגין חיבה כלפיו. ארה"ב זה לא ישראל, ללעוג למבטא זר הוא מעשה שלא ייעשה בעולם העבודה האמריקאי. בנוסף, לפחות פעמיים מוזכרת הצביעות האמריקאית, המוצאת ביטויה בהתעניינות מעושה בשלום הזולת: "עם החיוך המזויף שלהם וה-how do you do?" וכן "נכנע לכל החוקים שלהם, לכל ה-how do you do?". אלא שאף אמריקאי לא משתמש בביטוי הזה, הכה פורמלי, ובעיקר… הכה בריטי. וכאילו כדי להדגיש את האבסורד, בספר הקולי מקריאה אותו לפיד, בחוסר מודעות, במבטא בריטי מודגש: אירוניה דרמטית משעשעת – ומביכה.
"זרות" אומנם אינו רומן משובח, אבל הדמויות שבו אמינות והוא כתוב בצורה בוגרת ורגישה, וככזה הוא מצליח למצוא את דרכו אל לב הקורא.
הערת שוליים: את הספר הקולי של “זרות” מקריאה ליהיא לפיד בכבודה ובעצמה. קראו לי שמרן, קראו לי טהרן, אבל מאכזב אותי לשמוע סופרת (או סופר) קוראת את מילות יצירתה שלה עם שגיאות למכביר בשפה העברית, רשימה חלקית מאוד: "מְזיעה", "מְביעים", "ביטָא", "ממולֶא", "מירוּץ", "גווני-", ואפילו היגויים משובשים של מילים בלעז כדוגמת "סטילְטו". התכווצתי בין אוזניותיי פעם אחר פעם.
אביב
אם כדברייך בספר יש ״ עיצוב דמויות מרשים ויכולת סיפורית רגישה ומיומנת״- מה עוד צריך כדי לא להיות בעינייך בינונית?
אני יכול לחשוב על עוד שני דברים. הראשון, כתיבה שלא נופלת לזיוף או לקיטש. השני, כתיבה משוכללת ואסתטית שהיא תולדה של שליטה וירטואוזית בשפה, תיאורים מקוריים או ניסוחים שיגרמו לקורא להיעצר ולספוג את יופיים. בעיניי, דוגמה לכתיבה כזאת הוא הרומן איך לאהוב את בתך שכתבתי עליו פה.