הפסימיות לגבי המצב, ההימנעות מאמירות פוליטיות, העמדה המסויגת כלפי פרשני אולפנים, החרדה שאחזה בו במהלך סיקור כשחש סכנה מוחשית לחייו, ואיך כמעט נהיה אינדיאנה ג'ונס – להסתכל לאוהד חמו בלבן של העיניים.
נבירה בקורות חייו של אוהד חמו, הכתב לענייני ערבים של חדשות 12, מגלה עובדה מעט מפתיעה: יש לו תואר ראשון בארכיאולוגיה. במילים אחרות, ביקום מקביל אוהד חמו הוא בכלל ארכיאולוג, לראשו כובע פדורה חום, על חזהו מתלכסן תיק צד מהוה, ואת המשקפיים השחורים – סימן ההיכר שלו – מחליפה צלקת בסנטר. "הייתה לי פנטזיה ארוכת שנים להיות אינדיאנה ג'ונס, ופנטזיה ארוכת שנים להיות אהוד יערי", מפרשן חמו, "אני מסיים תואר ראשון בארכיאולוגיה ומדעי המדינה, ועומד בצומת דרכים: לאן אני הולך? האם אני ממשיך בכיוון של אינדיאנה – למרות שהבנתי שאין שם תהילה, זו עבודה קשה ואפורה ולא תמיד נורא מרגשת – או שאני ממשיך בתקשורת. ניבאו לי עתיד לא רע בארכיאולוגיה, נאמר זאת כך, ובאמת היה סימן שאלה גדול שריחף לו".
אלא שאז, כמו בתסריט בנוי לתלפיות, קרה המאורע המחולל: חמו קיבל הצעת עבודה מהערוץ הראשון, "התחלתי ממש בתחתית שרשרת המזון, כקשב – ומשם הכול היסטוריה". "אבל הפן הארכיאולוגי מאוד נוכח אצלי", הוא מוסיף, "כמו בארכיאולוגיה, כל פרט שאני מלקט יושב על כל כך הרבה שכבות של ידע, החל מהדברים הכי בסיסיים שיש – אסלאם, קוראן וכו' – בואכה ניסיון של עשרים שנה, כך שהרבה יותר קל למקם את הפרטים בתוך פאזל שכבר קיים".
בשבוע הבא יגיע חמו ל-OFJCC בפאלו אלטו, במסגרת מסע עם ההרצאה שלו ברחבי ארה"ב וקנדה. להרצאה, הוא נלהב לספר, שני רכיבים. קודם כל, ניתוח של המזרח התיכון, אשר שינה פניו כליל בעשור החולף בעקבות שלל מהפכות, מלחמות אזרחים והסכמי שלום (חמו מכנה אותו "מזרח תיכון טורבו"). ואילו הרכיב השני בהרצאה הוא אישי, ובו מדבר חמו על האתגרים הגדולים בעיסוקו ככתב בשטחים, למשל, איך מגיעים לאנשי חמאס, איך יוצרים מקורות, ואיך נכנסים למחנה פליטים כשיש מסביבך מאות חמושים ויוצאים בחיים. "הרצאה מאוד א-פוליטית", הוא מדגיש, "אני לא נכנס לסוגיות פוליטיות. אני מנסה להסביר איך הצד השני מתנהל, אבל ימין-שמאל וכו' – עד כאן, זה לא הכיוון".
במכוון אתה נמנע מהרצאה פוליטית, אתה לא רוצה להיכנס לקלחת הזו?
"יש פילוסופיה שלי ככתב מאחורי זה. אני לא חושב שאני נתפס ככתב עם אג'נדה או 'כתב מטעם'. כתב עם אג'נדה הוא אדם שחמישים אחוז מהעם לא מקשיב לו. אני מגיע ממקום מקצועי, ואני רוצה שיקשיבו לי, רוצה שידעו את המציאות דרכי. אני לא נייטרלי, כי אני יהודי, ציוני, ישראלי, אבל אני בהחלט אובייקטיבי או מנסה להיות אובייקטיבי, כדי שמכל הגוונים באמת יאזינו לי בקשב רב. בשיח המאוד רדוד בישראל כל דבר זה ימין-שמאל. אני לא בטוח שאני בכלל יודע להגדיר את עצמי, ימני, שמאלני… אני לא יודע, כי המורכבות של המצב היא כל כך שונה מההשטחה של השיח בישראל, שבו הכול נמדד בכן-שטחים לא-שטחים, כן-נסיגה לא-נסיגה".
חמו, המצוי באמצע העשור החמישי לחייו, התקדם במהירות ובמיומנות בעולם התקשורת. בחלוף שנה מדריסת רגלו כקשב בדסק הערבי כבר מונה לכתב לענייני השטחים של הערוץ הראשון, משם עשה גיחה קצרה בערוץ 10 ז"ל, עד שהשתקע בחברת החדשות (כיום בקשת 12), שם הוא עובד כבר למעלה מעשור.
כשאני מעלה בפני חמו את סוגיית המצבים המסוכנים שהוא קולע את עצמו אליהם במסגרת עבודתו, בניסיונותיו הכנים "להסתכל בלבן של העין של הסכסוך", כלשונו, הוא מתהרהר. "אני מדי פעם בוחן את הסיפור שלי: למה אתה עדיין עושה את זה? מה אתה עדיין עושה במקומות האלה?" באותם מקומות, באותן סצנות מורטות עצבים, בא הרגע שבו חמו, נשוי ואב לשלושה, מבין שהוא למעשה נמצא ב"אובדן שליטה קיצוני ממש" על חייו. בראיונות קודמים תיאר את ההרגשה הזו כמין פחד שמהול בהתעלות, ובטון של מכור המתכחש להתמכרותו הוסיף, "יש משהו מדהים בלאבד את השליטה על החיים שלך". "אין ספק שמדובר בסף ריגוש", הוא מודה בפניי, "ובעיקר בתחושה שאתה נמצא במקום שבו אף ישראלי יהודי אחר לא יכול להיות, אתה באמת לבד, רק אתה".
אתה יכול לנסות לתאר במילים את התחושה הזו?
"התחושה הזו היא באמת מרתקת. אני לא חושב שהיא דומה למשהו – אתה נמצא במפעל לייצור רקטות קסאם בעזה, אתה יכול לדמיין משהו דומה לזה בכלל? פעם אחת זה באמת חצה את הסף, זה היה לא מזמן דווקא, בשנה שעברה. צילמתי סדרת כתבות שנקראה "הכי קרוב לאיראן", והגעתי במסגרתה לאיזשהו מסגד בברלין, שם היה טקס אשכבה לקאסם סולימאני. בדרך כלל, גם כשאתה מאבד את השליטה על החיים שלך, אתה עדיין בשטחים, צה"ל והשב"כ קרובים, ובסוף-בסוף זה שעה מתל אביב. אבל פה הייתי בסיטואציה שמעולם לא חוויתי. הייתי בגרמניה במסגד, אתה מסתכל בלבן של העיניים של אנשי דת איראניים ואנשי חזבאללה, הם מקוננים קינות לקאסם סולימאני, ואתה יודע שאם מישהו עכשיו ניגש אליך בתוך המסגד, אז בחקירה די פשוטה – הצגתי את עצמי כפלסטיני אבל הצלם שלי לא דובר מילה בערבית, וסיפור הכיסוי היה מאוד עלוב – הוא מבין מאיפה אנחנו ומי אנחנו, וזה באמת יכול להיות הסוף שלנו, זה לא צחוק. חוויתי שיתוק, באמת הייתי משותק, לא יכול ממש לזוז, נטוע פיזית במקום, הלב שלי איים להתפוצץ. זאת הייתה ממש תחושה של חרדה. אתה לא חושב על כלום, שום מחשבה לא חודרת, ואתה גם לא רואה כלום, הקלט שלך הוא אפסי. אחר כך, בחדר העריכה, קלטתי שלא הייתי בתוך הסיטואציה. בדרך כלל אני מאוד נוכח בסיטואציה, יש מעט מאוד דברים שחומקים לי מהעיניים, אני מאוד שולט במצב, מבין מה קורה, מכווין את הצלם, אני הבמאי של האירוע. ופה הייתי… פשוט לא הייתי, רק התפללתי שהזמן יעבור ונעוף משם".
השנה האחרונה הייתה אדיבה במיוחד אל חמו. הוא זכה בפרס סוקולוב היוקרתי לתקשורת אלקטרונית, בין היתר צוינה בנימוקי ועדת השופטים הנגשתו לצופים את המציאות המורכבת ואת חיי היומיום של העם הפלסטיני. וכאילו לא די בכך, פירסם חמו בשנת הקורונה ספר ביכורים, "פני השטח" שמו, שבו הוא משרטט בתיאורים חיים ובכתיבה קולחת את תמונת המצב של החברה הפלסטינית.
אמרת לאחרונה בריאיון שקשה לך לראות את פתרון שתי המדינות מתממש, ובספר אתה גם מצטט אינטלקטואל פלסטיני, שאומר שאנחנו בסופה של תקופת פתרון שתי המדינות הקלאסי, ושבעצם, באופן שבו הפלסטינים והקהילה הבינלאומית מבינים אותו, הפתרון הזה כבר לא קיים. תסביר.
"מי שהיה בשטחים לאחרונה, יכול לראות שהמציאות שנוצרה שם בשנים האחרונות היא מציאות של שתי אוכלוסיות, שפשוט דורכות זו על זו, נמצאות זו בתוך זו, יש מקומות שזה ויזואלית בקו העין: קבוצות של יהודים ליד כפר פלסטיני או עיירה פלסטינית, שמה שמפריד ביניהן זה כביש או ואדי קטן. ישנה ההבנה שככל שהזמן עובר, המספרים הולכים וגדלים, יש כמעט חצי מיליון יהודים שגרים מעבר לקו הירוק. אז אתה מבין שאת הרעיון הקלאסי של הפרדה לשתי מדינות יהיה קשה מאוד ליישם".
אם מנסים לזקק את הויכוח בישראל בין הימין והשמאל בסוגיה הפלסטינית, מגיעים בסוף לשאלה יסודית אחת, והיא אם הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא סכסוך נדל"ן או שהוא בכלל סכסוך אידיאולוגי-דתי. איך אתה רואה את הדברים?
"הסכסוך הזה התחיל כסכסוך טריטוריאלי-לאומי, שתי תנועות לאומיות, הציונות ותנועה לאומית פלסטינית, נאבקות על אותה כברת אדמה – זה משהו שאפשר לפתור. פת"ח, בניגוד לחמאס, היא תנועה שידעה להתפשר בהקשר הזה. האם היא הלכה עד הסוף? לאו דווקא. אני לא חושב שהיא באמת ויתרה על פלסטין, אבל כן היו מצידה ויתורים מסוימים כדי להגיע לנקודה שבה אנחנו נמצאים. חמאס, לעומת זאת, זו תנועה שכל התפיסה שלה היא דתית. בכלל, הסכסוך מקבל טוויסט דתי בשנות ה-80 כשהחמאס נוסדת, ואצלה כל הציווי הוא אלוהי, קוראני, מעוגן במקורות דתיים שבעצם אומרים: אין מוצא אחר – פלסטין לפלסטינים, ישראל היא דבר זמני ותיעלם ביום מן הימים, ואולי אפילו לא רחוק היום. חשוב להתעכב על העניין הזה, כי חמאס לדעתי זה העתיד. אני חושב שהתנועה הלאומית הפלסטינית הקלאסית שאנחנו מכירים, אש"ף, היא נחלת העבר. זה לא שהיא לא רלוונטית, אבל היא הרבה פחות רלוונטית מבעבר. חמאס זו התנועה החזקה, הנקייה, לפחות בתפיסה של האזרחים הפלסטיניים, וזו התנועה שהולכת ומבצרת מאוד את כוחה, ולכן ראוי להסתכל עליה. ואם מסתכלים על התפיסות שלה, אז הן באמת תפיסות דתיות. היא רואה את הסכסוך מבעד למסגור דתי, ושם הוא באמת לא פתיר, בשום צורה, כי אללה אומר שפלסטין היא אדמת וקף אסלאמי, אז זו האמת, וזה לא יכול להיות אחרת. רק השבוע ברצועת עזה, מתנהלים דיונים ענפים על היום שאחרי השמדתה של מדינת ישראל. הם נכנסים שם לרזולוציות כמו אילו מדענים ורופאים משאירים פה בשטח כדי שיקדמו את האוכלוסייה הפלסטינית ואת מי מגרשים חזרה לארצות המוצא, כל מיני דברים שאתה לא מאמין. בסוף, אנשי חמאס באמת ובתמים מאמינים שזה עניין של זמן עד שישראל תיעלם. זו חמאס, ומי שיטען אחרת אז אני לא אסכים איתו".
והמרכיב הדתי הזה לא קיים אצל פת"ח, כלומר, הם רואים את הסכסוך רק מבעד לעדשה טריטוריאלית?
"לא, אני לא אומר שזה כך, אבל המסגור שם הוא אחר, הרבה יותר לאומי או לאומני. יש נכונות, מוגבלת, מסוימת, ללכת עם התפיסה הזו שצריך לוותר. אלא שבתפיסה שלהם ישראל לא ויתרה: ישראל גרמה להם להתפשט מפלסטין עם כל המשמעות של זה, אבל לא שילמה את מה שהיא התחייבה לשלם. פה באמת נולד הדיסוננס הסכיזופרני כמעט: פת"ח, שהיא תנועה שהיא מצד אחד תנועת התנגדות קלאסית, ומצד אחר מחויבת להסכמים לשלום, אז אתה רואה אצל אנשי פת"ח רבים במחנות פליטים את סמל היונה עם הזית והרובה".
בספר אתה מדגיש את החילוניות של תנועת פת"ח. כשישראלי חושב על יהודי חילוני, הוא חושב על מישהו שלא מאמין באלוהים, ולא צם בכיפור, ובקיצור, מישהו שאלוהים בכלל לא נמצא בתודעה שלו. אבל אני מניח שאנשיה של פת"ח יגדירו את עצמם כאנשים שמאמינים באללה, זאת אומרת, הוא נוכח בחיים שלהם, אז איפה פה בדיוק החילוניות?
"חילון מוסלמי אינו שווה לחילון יהודי, זה משהו אחר לגמרי. יהודי חילוני, או שהוא אפיקורס או שהוא לחלוטין לא מקיים אף מצווה. בצד הפלסטיני יש לא מעט אנשים שלא צמים ברמדאן, לא מתפללים ושותים יין, אבל ספק אם אי פעם נתקלתי בפלסטיני שמגדיר את עצמו כאפיקורס, כאדם שלא מאמין שהאל קיים. גם אם אתה איש פת"ח, האלוהים נוכח בשיח שלך, במלל שלך, בתפיסות שלך, בהוויה שלך – הוא שם. אז אתה מאמין, אבל עד כמה אתה באמת נכון להפוך את הדת לפוליטית ואז לעשות דברים בשמה, כמו חמאס, זה כבר סיפור אחר לגמרי. אספר לך סיפור, לא יודע אם נכון לפרסם את זה, אבל… לא אספר אותו בגרסה המלאה כי אז חמאס יכול לעלות על זה: לא הייתי בעזה הרבה שנים, ופגשתי בראמאללה איזה פועל עזתי שנכנס לישראל אחרי עשור שהוא היה תקוע בעזה. אנחנו קובעים להיפגש באיזו מסעדה, ואני מגיע לשולחן – והשולחן מלא באלכוהול! הבנאדם, כמעט עם דמעות בעיניים, אומר לי: זה הדבר היחיד שהתגעגעתי אליו באמת בעשור האחרון! עזתי מאמין, אבל הינה, הדברים האלה קורים".
אומנם קשה לחלץ מחמו אמירות פוליטיות מובהקות על המצב, אבל הוא בהחלט משמיע אמירות עגמומיות כמו "אני חייב להגיד שאני פסימיסט גדול". בנקודה אחרת בשיחה הוא מתייחס לניכור השורר בין האוכלוסיות, הישראלית והפלסטינית. "גדל פה דור", הוא ממשיך בקו הפסימיסטי, "שחלק גדול מאוד ממנו לא מכיר אותנו. היו לי כתבות עם אנשים, שחלקם אפילו ביצעו פיגוע, שהעידו בפניי: מעולם לא ישבנו ודיברנו עם ישראלים, אנחנו לא יודעים איך בכלל אתם נראים. כמובן, גם ההפך הוא נכון", הוא עוצר כדי לאזן, "אנחנו לא מכירים ולא יודעים כמעט שום דבר על מה שקורה בצד השני, אבל אני באמת לא חושב שהפלסטינים מבינים את ישראל, הם לא מבינים אותנו כעם, לא מבינים את מקורות המוטיבציה הכי בסיסיים שלנו כחברה, לא מבינים את הפחדים שלנו, ולא מבינים תהליכים חברתיים כאלה ואחרים שעוברים עלינו".
גם כשאינו שם את נפשו בכפו, חמו לוקח ברצינות רבה את עבודתו. "בסוף, אני תופס את עצמי כאיש מקצוע", הוא אומר, "זה באמת מקצוע, זו התמחות אמיתית. לא באופן לא צנוע אני אומר את זה, אני לא מדבר עליי, אני מדבר על המקצוע עצמו. להיות כתב לענייני ערבים, זה לא עוד כתב. זה דורש כל כך הרבה ידע, שפה, היכרות עם מנטליות ותרבות, שזה כבר משהו אחר".
איך נראה שבוע עבודה טיפוסי שלך?
"אני הרבה באולפן ואני הרבה בשטח, הדבר היחיד שקבוע אצלי הוא שאין שום דבר קבוע. חלק גדול מהכתבות שלי הן אומנם כתבות יזומות, אבל אתה לא יודע איך דברים יתפתחו. אתה קם בבוקר, ואין לך מושג לאן הרוח תיקח אותך. זה משהו שהוא כמעט ממכר. המחשבה על עבודה שהיא משמונה עד חמש, זה דבר שבשום צורה אני לא יכול לדמיין את עצמי עושה".
חמו מדבר בתשוקה על עיסוקו, ולא זו אף זו, הוא רואה בו שליחות, "אתה מסקר תחום שהוא אחד המשמעותיים ביותר לחברה שלנו, ואתה מביא אותו בעצם למיליונים של סלונים בישראל. ביום שארגיש שאני כבר לא תורם, שאני לא מצליח לשנות מציאות של אנשים, או שאין בי הבעירה להביא את הסיפורים של תחום אפור, מעבר לגדר, מעבר להרי החושך במובן מסוים – ביום הזה כנראה כבר לא אמצא את עצמי בעבודה הזו".
אתה חושב שהלהט והעניין שלך יכולים להתקיים גם אם תהיה כתב שלא יוצא לשטח, אלא רק מלהג מהאולפנים הממוזגים?
"הרבה פחות. אני לא חושב שאהיה רק איש אולפנים, אלא אמצא תמיד גם את הדרך לרדת לשטח ולהביא את הסיפור. מהניסיון שלי, אין תחליף למגע עם העם. לפגוש, להכיר, לנגוע, להריח את הריח של הקפה, לטעום את הטעם של המקלובה או הכנאפה, לעשן ביחד ולדבר – בסוף, אין תחליף לחוויה הזאת ולקשרים האלה. זה מה שקורה שם למטה, במקום שבו יושבי אולפן לא ממש רואים – קצת מסנוורים כל הזרקורים האלה באולפנים".
פורסם במגזין ״בעניינים״, תמונה: אוהד חמו, מתוך עמוד הפייסבוק שלו
הי אביב, אני עוקבת אחרי זוטותיך כבר שנים ומעריצה. תוהה- מה עם פודקאסט? יש לך כבר?? חייב!!
תודה רבה על תוכן איכותי שמוגש בצורה מרתקת ואינטיליגנטית ❤️
תודה רבה, שרי, כיף מאוד לשמוע! אין עדיין פודקאסט שמלווה את הבלוג, הירהרתי ברעיון בעבר, אבל מכל מיני שיקולים החלטתי להמשיך בינתיים במתכונת של הבלוג המסורתי. שוב תודה על המילים היפות, מקווה שתמשיכי לעקוב.