"שנות העשרים": כתיבה מהצוואר ומעלה

יערה שחורי מציגה גרסה מצונזרת משהו לשנות העשרים שלה.

בספרה "שנות העשרים" מתחקה יערה שחורי אחר קורותיה כאישה צעירה בשנות העשרים לחייה, בואכה שנות השלושים. "ממואר בגוף שני", כך הוא מוגדר בכריכה האחורית, ודייק: ממואר בגוף שני – בזמן הווה. זאת אומרת, מדובר בזכרונות שכמו נמסרים בזמן אמת, כאילו הִתמירה המספרת את עצמה במכונת זמן מן ההווה אל העבר, ועתה היא צופה במאורעותיה, המוכרים לה כבר, בה בשעה שהם מתרחשים.

זוהי נקודת מבט מעניינת לממואר, משום שהיא כורכת את הראשוניות של ההתרחשויות עם הידיעה המאוחרת ביחס אליהן. ואולם, למרות הפוטנציאל הגלום בצורת הסיפור הזו, קריאת הממואר לא עוררה אצלי עניין רב, לעיתים אף שעממה אותי. ניסיתי להידרש לסיבות לכך, אבל עוד לפני כן, יש בממואר שני חלקים שכן ריתקו אותי – תחילתו וסופו.

תחילתו, שבו פורסת שחורי את אחורי הקלעים של שירותה הצבאי כמאבחנת פסיכוטכנית: הפרופיל של החיילות המאותרות לתפקיד, שבז'רגון של ימינו יש מי שיכנו "פריבילגיות שאינן מודעות לפריבילגיותן" ("את מכתיבה למיועדים לשירות ביטחון משפט שנפתח במילים "דרכים עקלקלות ומתפתלות." את באמת לא מבינה איך מישהו יכול לטעות בין ק' לכ'. האופקים שלך עד כדי כך צרים."), קורס ההכשרה, היום-יום בתפקיד שאין הוא אלא ראיונות אין קץ עם מועמדים לשירות, וההשפעה שיש לחיילת בת בקושי עשרים על גורלם של חיילים ("מניפולטיבי, ככה את קוראת למי שאת תופסת בשקר. כריזמטי, ככה את קוראת למי שמפזר סביבו רסיסי זוהר, שמוצא חן בעינייך בעל כורחך").

ואילו לקראת סופו של הממואר, על סיפן של שנות העשרים שלה, מתקבלת המספרת לעבוד כעורכת בבית הוצאה לאור. שחורי אז מרימה את מכסה המנוע מעל החיים במשרדי ההוצאה לאור וחושפת אותם במלוא עליבותם ("בית ההוצאה עצמו הוא מקום שעדיף לא להביא אליו סופרים. עדיף, כך מבינים כולם, להותיר ולו אשליה אחת על כנה") ונצלנותם: השכר הנמוך באופן מובנה, מתוך התפיסה שזהו "מקצוע למשכורת שנייה" שרוב העורכות המועסקות בו הן "נשים שמגיעות מכסף".

אין זה מקרי ששני החלקים בממואר שהכי נגעו בי הם אלה המגלים מבנה חיצוני – ולא מכניזם פנימי, רגשי. זה האחרון חסר בממואר. הינה דוגמה: כמה וכמה פעמים מוזכר רצונה של המספרת לכתוב ("את רוצה לכתוב. זה הדבר היחיד שברור לך מאז שהיית בת שמונה.") והתכווננותה לכתיבה ("על כל דבר שקורה לך את חושבת: זה חומר לכתיבה. אפשר לעשות עם זה משהו."). אלא שבכל פעם ההצהרות הללו נותרות סתומות. מתבקש שתהיה התייחסות של המספרת לְמה בדיוק מבעיר את התשוקה שלה לכתיבה, גם אם הדבר כרוך בחשיפה רגשית. לו הייתי העורך של הספר, הייתי מפציר בה במפגיע לצלול פנימה ולשלות מתוכה את המקורות לתשוקה הזאת, אני משוכנע שזה היה שופך אור רב על האישה והאישיות שהיא.  

שחורי נוטה לכתוב במשפטים קצרים יחסית. הכתיבה שלה מדויקת, מדי פעם אף מבצבצים בה דימויים יפים ("מחשבת הכתיבה היא אי שקוע שיום אחד יעלה ויצוף", "אתן ידו העדינה של הצבא […] ואת אינך מושיטה יד פנימה אל רקב הפרי ותופסת בתולעת", "הרגשת שמישהו תוחב יד לתוך העתיד שלך כמו לתוך סל עם כביסה מלוכלכת"). יחד עם זאת, אין המדובר בעברית מרהיבה. בדיוק לפני "שנות העשרים" קראתי את הרומן "תיקון אחר חצות", ששחורי הייתה העורכת שלו, ורמת השכלול השפתי של שתי היצירות אינה בת השוואה. 

צריך לומר ששחורי אינה נופלת לזיוף בכתיבתה. היא כנה עם עצמה, גם כשהכנות אינה מאירה אותה – ליתר דיוק, את מי שהייתה – באור חיובי. כך למשל, היא אינה מהססת לבקר ללא רחם את כתיבתה ("כשאת שומעת את השיר נקרא בקול את מבינה עד כמה המילים שכתבת אינן מחזיקות יותר משכבה אחת של משמעות ואולי גם באחת לא"), וכמה פעמים היא משתמשת בתבנית "לא תודי בכך אבל" או "את מעמידה פנים ש".

אחזור לבעיה המרכזית (בעיניי, כן?) בממואר הזה – הוא לא כיווץ לי את הלב אפילו פעם אחת. אין ספק שתרמה לכך הכתיבה בגוף שני, שעל אף מעלותיה יוצרת מיסודה הרחקה, אבל אני חושב שזו אינה הסיבה העיקרית. התיאורים של שחורי מעוקרי רגש, בכוונה או לא – אינני יודע, אבל זה פגם בחוויית הקריאה שלי. נזכרתי בערוץ "האח הגדול", זה המשדר 24/7 את ההתרחשויות של תוכנית הריאליטי, רק שבכל פעם שמתחילה להתלקח דרמה בבית, ההפקה דואגת להפסיק את השידור, למורת רוחם של הצופים, כדי לשמור את הקטעים חשופי הרגש לתוכנית עצמה. ב"שנות העשרים" נדמה שהקטעים הללו צונזרו לבלי כתוב.     

בנקודה כלשהי בממואר נכתב: "יום אחד תצהירי, "אני חיה מהצוואר ומעלה," ואף שתאמרי זאת כדי לשעשע, תדעי שביטאת פסוק אמת." – וזה בדיוק זה, לא הייתי יכול לחשוב על דימוי מדויק יותר: הממואר הזה כתוב מהצוואר ומעלה. 

(בשולי שוליים: היי עורכת הלשון של הספר, "שני גילים" ולא "שני גילאים", "המינוי משתלם" ולא "המנוי משתלם".)