לקרוא לדג בשמו

לא חושב שמשהו טרד כל כך את מנוחתי מאז היגרתי לארה"ב כמו סוגיית המבטא, היא התיישבה לי על הכתף ונישאה אתי לכל מקום. וזה לקח שמונה טורים עד שעלה בידי לכתוב על הנושא בלי להיות מובך עד כדי שיתוק.
טור מס' 8 במדור "עובד זר", פורסם ב"אלכסון".

הניסיון לאמץ את המבטא האמריקאי – עסק ביש. הנה למשל, אתה רואה מולך את המילה Salmon, ואומר לעצמך: הא, זו בדיוק אותה מילה כמו בעברית, כל מה שצריך הוא לאנגלז את ההגייה. חודשים אחר כך אתה קולט שבמשך כל הזמן הזה ביטאת אותה באופן שגוי, שכן בכלל לא אמורים להגות את ה-L שבה. או המילה Launch, שאתה בוחר בתחילה להגות כלאוּנץ'. ואתה חושב שעלית על הטעות כשאתה מגלה שאומרים לאנץ', אבל גם אז ניתז משפתיך העצלות צליל כמעט זהה לזה של המילה Lunch. בסוף בסוף מתברר לך שאין קיצורי דרך, כדי להשיג את התנועה הנכונה אתה מוכרח לפעור את הפה לרווחה. אכן, אחת מהמשימות המתמשכות בתהליך שיפור המבטא היא לשוטט זקוף אוזניים ככלב רועה גרמני ולאתר סביבך את המילים החמקמקות, אלה שכשנתקלת בהן לראשונה – לדוגמה, בטקסט באנגלית שקראת – החלטת על דעת עצמך איך הוגים אותן, ומאז ההגיות השגויות שלהן התקבעו אצלך. את ההגיות הללו אתה עכשיו מבקש לנכש מערוגות הזיכרון שלך.

המבטא הישראלי באנגלית, זה המצוי ברמות שונות של בולטוּת בפי הישראלים בארה"ב, אינו צריך להפתיע כלל. להלכה, מבטא הוא חלק מכל שפה, ולכן לימוד שפה זרה צריך לעבור דרך אימוץ ארסנל הצלילים שנֶהֱגִים בה. בפועל, מה בעצם מכיל ארגז הכלים שאנחנו נושאים עמנו מישראל – מבית הספר היסודי ועד לאוניברסיטה – בכל מה שקשור בכללי הגייה באנגלית? בשיעורי האנגלית במערכת החינוך כמעט לא מושם דגש על הגייה וכמעט לא מוקדש לה זמן, ועל כן ככל שמדובר באותו ארגז כלים, זהו ארגז שכליו חלודים ומספרם זעום. כך למשל, מלמדים אותנו להקביל את A לתנועת קמץ, את O לתנועת חולם וכו', ואין לתאר עד כמה פשטני הוא המיפוי הזה, ועד כמה הרסני הוא למבטא.

בחלוף כמעט שנה וחצי בארה"ב הבנתי שהתהליך הזה, שבו המבטא מחלחל בהדרגה לתוך הדיבור, כנראה לא יתרחש מעצמו במקרה שלי. הודיתי בהכנעה בפני עצמי, שבעוד שיש אנשים שניחנו בכישרון טבעי לאמץ סממנים של מבטא מתוך שמיעה, אחרים – ואני בתוכם – צריכים שיצביעו עבורם מפורשות על אותם מאפיינים. דבר נוסף שתסכל אותי היה שפה ושם הדיבור שלי הִתְלַעֲלֵעַ: הברה אחת דרכה על אחרת, כאילו דיברתי בפה מלא בחרוזים, והסקתי שאני כנראה לא מפיק נכון חלק מהצלילים. כך קרה שלפני כמה חודשים פניתי למורה פרטית, במטרה לשפר את המבטא האמריקאי שלי. חברים ששיתפתי בצעד הרימו גבה ואף שתיים. ניכר היה שלא עלה בדעתם אי פעם לעשות דבר דומה. למעשה, חלקם אמרו לי שלא ידעו שישנה אפשרות כזו. מה זאת אומרת, הפטרתי, הרי ידוע לכול שהשחקנים הישראלים לוקחים כאלה שיעורים כשהם נוחתים בלוס אנג'לס ופניהם לקריירה בינלאומית (מי ידע שהתמצאות היתר שלי בעולם הבידור תהיה שימושית יום אחד?) על כל פנים, מאז התחלתי לקחת את שיעורי המבטא, אני מלקט את כללי ההגייה באטיות ובהתמדה, כמי שאוסף פירורים לתוך שקית. בתודעתי אף חקוקות שלוש פעמים שבהן גרמה לי המורה להיאלם בפליאה מול גילוי פוקח עיניים שחשפה בפניי.

הפעם הראשונה, המתונה ביותר, הייתה בשיעור הראשון. בתחילתו ניהלנו, המורה ואני, שיחת תיאום ציפיות, ואז היא ביקשה ממני לקרוא בקול רם טקסט שהכינה מראש. כשסיימתי, היא פרשה בפניי את האבחנה שלה, כשהיא מונה בזה אחר זה את כל הפגמים שאיתרה במבטא שלי. בין היתר דיווחה לי: אמרת "קלִיפורניה" – בהדגישה את תנועת החיריק – אבל אמריקאי לעולם לא יגיד "קלִיפורניה" אלא "קלָפורניה". ההערה הזו יצרה את השקערורית הראשונה ביציקת המבטא הקשיח שלי. נשתאיתי: "קלָפורניה? קל-uh-פורניה? באמת?", השיבה: "בוודאי, למה שאשקר לך?", וחיוך דקיק הסתמן על שפתיה.

הפעם השנייה, שבהחלט כבר ערערה אותי, קרתה אחרי שהמורה ציינה בפניי שהדיבור שלי סגור מדיי – בעיה שגורה אצלנו דוברי העברית – ומכאן שההפקה של חלק מהתנועות באנגלית אינה מתאפשרת במלואה. אני זוכר שלא כל כך הבנתי מה היא סחה, ואולי משום שהכרת הפָּנים הטילה ספק בקביעתה, היא הורתה לי לגשת אל המראה שהייתה תלויה על הקיר בחדר, וביקשה שאתבונן בה מקרוב בזמן שאגיד כמה משפטים. עשיתי כדברה, ובעודי עושה כן קרה הדבר המדהים הבא: בת קול הדהדה בחדר, אבל השפתיים שמהן היא בקעה כמעט לא נעו. מן המראה נשקף אליי פִּיתוֹם. "מה זה", עמדתי שם זועק בלב פנימה, "ככה אני מדבר?"

אלא שככל שאני משקיע מאמץ בעבודה על ההגייה, כך אני מופתע ללמוד שהעניין האמיתי הוא בכלל לא השליטה בכללי ההגייה – אפשר לדעת אותם על בוריים ועדיין להמשיך לבלוע מילים בזמן אמת – כי אם שאלת הדימוי העצמי. למה הדבר דומה? לבילוי בבגד ים בחוף, לעיני כול. מדובר במבוכה שנובעת ממודעות עצמית, והיא מתעצמת או נקלשת כתלות בביטחון העצמי. אני מבחין כיצד המבטא שלי משתפר פלאים ליד אנשים שאני מרגיש נינוח לידם, ומחריף ככל שקהל המאזינים מנוכר לי; איך הוא נמלא נפח מול אנשים שמדברים אנגלית פחות טוב ממני, והופך למהוסס מול דוברי השפה. מבטא, כך אני הולך ומפנים, הוא לא איזו מיומנות גסה שנשלפת ממך בלחיצת כפתור. המבטא שאתה מפיק תלוי קודם כל בתחושה פנימית שלך, הוא סובייקט יותר מאשר אובייקט, והוא בראש ובראשונה עניין שלך מול עצמך.

ואם חשבתי שבזאת תמו ההפתעות, הרי שעד מהרה התבדיתי. לפני מספר שבועות מצאתי ביו-טיוב ריאיון קצר עם המורה שלי, ובמהלכו שאל אותה המראיין, מה מכל הגורמים הוא הגורם המקשה ביותר על תהליך הפחתת המבטא. היא השיבה במשפט אחד קצר: "אני חושבת שזה כשאנשים בולמים את עצמם". היא המשיכה והסבירה איך העובדה שאנגלית זו שפה שמחייבת לפעור יותר את הלסת עלולה לגרום לחלק מהאנשים תחושת מבוכה, שמקורה בכך שהם נדחפים בעל כורחם אל מחוץ לאזור הנוחות שלהם – אלא שברגעים הללו כבר לא הייתי אִתה. רכבת המחשבות שלי עצרה עצירת חירום מיד לאחר המשפט הראשון: אנשים נבלמים, כשבעצם הם עצמם הבולמים. אנשים דורכים במקום, כשבעצם אין שום גורם, לבד מהם עצמם, שמונע מהם להתקדם. ההסבר הזה לפת אותי. לא רק משום שקלע בול לעניין המבטא, אלא בעיקר מפני שלא יכולתי שלא להפקיע אותו מתוך ההקשר המקורי שלו. לפתע הבזיקה מולי ההכרה, שההסבר הזה מונח ביסוד אוסף נרחב של תסכולים שאנחנו חווים: במערכות יחסים, במסלול הקריירה, בעצם, כמעט על כל צעד ושעל בחיינו. היה בגילוי הזה דבר מה מרפה ידיים ומאיר עיניים בעת ובעונה אחת, אדם הולך לטפל בבעיית המבטא שלו, ומבין שאין היא אלא סימפטום של בעיה אחרת. עצרתי את הסרטון, והחסרתי נשימה לרגע. זו הייתה הפעם השלישית.

לפני ימים אחדים, כשנתקלתי בידיעה אודות האפשרות שיופק חלק רביעי בסדרת הסרטים "איירון מן", נזכרתי פעם נוספת במקרה המוזר של המילה Iron. מילה קצרה ותמימה למראה היא, איך תהגו אותה? עבורי, בפעמים שיצא לי לשמוע אותה נאמרת כאן בארה"ב, היא התמפתה ישירות להגייה שהייתה מוכרת לי מהכתיב העברי, "אַיְרוֹן". עד שפעם המורה שלי האזינה לי מקריא אותה במסגרת שיעורי הבית, ואותו חיוך חמקמק מתקרית "קליפורניה" – שב לשפתיה. הדרך הנכונה להגות את המילה הזו, התחוור לי, היא כמעין שרשור רציף ומהיר של המילים "עין" ו"להרוויח", כלומר eye-earn. אלא שמאז המילה לא מרפה ממני, אני שומע אותה נהגית ללא רבב מכל העברים. iron פה ו-iron שם, iron במבזק החדשות ו-iron בשולחן הסמוך אליי בבית הקפה, ממש כאילו מישהו משתעשע לו על חשבוני. עסק ביש, כבר ציינתי?

תמונה: ״דייג הסלמון״, Alphonse Legros

הטור הבא במדור "עובד זר"