הרומן הקצר והאסוף של תהילה חכימי מציג פרק בחייה של ישראלית ברילוקיישן שהופכת לציידת לעת מצוא.
כותר הרומן (דק הכרס), "יריתי באמריקה", נושא משמעות כפולה. ככלל אני מחבב כותרים מהסוג הזה – בהנחה שיש הצדקה לכל אחת מהמשמעויות. למשמעות הפרוזאית של "יריתי באמריקה" – מישהו ירה בעודו באמריקה – אנחנו מתוודעים כבר במשפט הפותח של הרומן. אלא שהמשמעות הפיגורטיבית, ירייה באמריקה במובן של קריאת תיגר על אמריקה או בעיטה בנורמות האמריקאיות, המשמעות הזאת כלל אינה מעוגנת ברומן, ואם כך, מה הטעם בכפל המשמעות (מלבד הטעם השיווקי)?
מי שירתה באמריקה, כלומר ירתה בזמן שהייתה באמריקה, היא גיבורת הרומן ששמה אינו מוסגר: בחורה ישראלית, רווקה באזור גיל 40, אשר היגרה זה לא מכבר לארה"ב בחסות רילוקיישן תעסוקתי. היא מנסה להתאקלם למקום החדש על תרבותו ועל הקודים שלו, ובנוסף, וזהו האירוע המחולל, היא מאמצת תחביב לא שגרתי: ציד. הכול מתחיל כאשר דיוויד, קולגה שלה, מציע לה לצאת לירות בשטח, איתו ועם עוד כמה חבר'ה מהמשרד. מכאן ואילך יוצאים דיוויד והגיבורה האלמונית למסעות ציד תכופים. ציר עלילה נוסף של הרומן סובב סביב היום-יום במשרדי החברה שבה מועסקת הגיבורה, לרבות השינויים הארגוניים המתרחשים בה.
בכל הנוגע לתֵמת ההגירה, חכימי מדייקת בתיאורים: המאמץ של הגיבורה לנער מעליה את המבטא, השתדלותה לכתוב מיילים מפורטים יתר על המידה (כמו המיילים של עמיתיה האמריקאיים), הנטייה המובנית בה כישראלית להתבטא בטון ישיר הנתפס כאגרסיבי, ואזכור שרירי הפנים הדואבים שלה בסוף כל יום עבודה בגלל "החיוך האוטומטי שיריתי לכל עבר בכל פעם שחייכו אליי".
גיבורת הרומן היא טיפוס משונה עד מאוד. היא ללא ספק בחורה עם בלוטות רגש צמוקות ביותר, אין שום רמז לכך שהיא שואבת הנאה כלשהי משהות במחיצת הזולת, ואף ניכר שלא ממש אכפת לה מרגשותיו, כל מפגש שלה עם בן אנוש הוא טרנזקציה. היא כן בעלת מודעות חברתית, ועל כן מסגלת לעצמה בצורה מלאכותית מחוות מקובלות ("חיוך תאגידי שמתאים נהדר לתמונה בפרופיל הלינקדאין שלי").
ציד, כפי שמיטיבה חכימי לתאר, היא מלאכה המצריכה מארבים סבלניים, ציפייה דרוכה ושכיבה ללא תזוזה מיותרת. הכתיבה של חכימי, שהיא מדודה ומאופקת, משתלבת היטב עם הלך רוחה של הציידת המתהווה, ובכך משרתת את העלילה מבחינה סגנונית. ואולם, חולשתו של הרומן היא, שחרף העיצוב המתבקש של דמות הגיבורה, אין ולו חרך אחד שדרכו ניתן לראות משהו מהאנושיות שלה, איזושהי פיסה של רגש חשוף. משכך, לא עלה בידי לחוש כלפיה שמץ אמפתיה, לא נבנה אצלי שום חיבור רגשי. בהקשר הזה התהדהדה בי במהלך הקריאה שורה מהרומן "תמיד פלורה" (מאת יובל אלבשן) שאת קריאתו השלמתי בדיוק לפני שהתחלתי לקרוא את "יריתי באמריקה": "זו הדרך שבה ממלאת הספרות את ייעודה הנשגב ביותר – כשהיא הופכת למראה שבזכות ההשתקפות שבה מצליח הקורא ליצור דו-שיח עם חייו שלו ולגעת בעצמו".
הגיבורה של חכימי מתעדת בדקדקנות את קורותיה, דבר המספק את יתר המציצנות של הקורא, והתוצאה היא חוויית קריאה מעניינת, לא אכחיש. יחד עם זאת, הקריאה הותירה אותי שווה נפש, מכיוון שההתרחשויות המתוארות לא כללו את עולמה הפנימי של הגיבורה. אני מתקשה להיזכר מתי קראתי רומן שהייתה בו התייחסות כל כך אפסית לתחושות, וכשמדובר ברומן שכתוב בגוף ראשון, זה אפילו עוד יותר נדיר. כך, אם בקוטב אחד של כתיבה בזרם תודעה אפשר למקם את גיבורותיה של צרויה שלו, אצלן כל חוט מחשבה ממלא שורות על גבי שורות, טחינה עד דק של נימי רגשות, הרי שבקוטב הנגדי הייתי ממקם את הגיבורה של "יריתי באמריקה".
כמו שם הספר, המעלה את רף הציפיות אך אינו עומד בו, כך סופו של הספר. סופים הם תמיד קשים לכתיבה, אבל הסיום של "יריתי באמריקה" מאכזב בהיותו לא מנומק. בעיקר נותרתי בגמר הקריאה עם תחושת ריקנות, בבחינת: מה זה היה?