כמה מילים על הצדדים הפחות מחמיאים של האדם הכותב: מה גורם לו לכתוב, איזה בור ללא תחתית הוא כורה לעצמו, ומה בסך הכול הוא רוצה? נלך בשני שבילים – אחד נדיב והאחר חסר חמלה.
מעשה הכתיבה הוא זך וטהור. אתה מעלה על הכתב את אשר על לבך, מתאמץ לפסל גולם מחשבה לכדי רעיון המנוסח בדייקנות. מעשה הכתיבה הוא אף בלתי משוחד. אתה בא לידי כתיבה מתוך דחף שעולה בך להתבטא, אינך עוסק כלל במידת הפופולריות של מה שאתה כותב; יתרה מזו, לו היו אומרים לך שאף אחד מלבדך לא יקרא את מה שתכתוב, עדיין היית כותב אותו. מתישהו בין שִׁכְתוב אחד למשנהו מתרחש לו נס, המילים המרצדות על הצג עולות יפה. שבע רצון אתה שולח אותן לעורך, ויום אחד מה שכתבת מתפרסם. אז מתחיל מעשה השיווק. בניגוד גמור למעשה הכתיבה, מעשה השיווק הוא מטונף, וצחנת אגואיזם נודפת ממנו.
"אם עץ נופל ביער ואף אחד אינו שומע, האם הוא השמיע צליל?", תמה הפילוסוף, ואילו אתה, האדם הכותב, תוהה: אם פרסמתי משהו ואף אחד לא קרא אותו, האם הוא השאיר חותם בעולם? על כך לא רק שאתה משיב בשלילה, אלא אתה אף ניגש להוכיח באינדוקציה את הטענה המוכללת: אם פרסמתי משהו ועשרה אנשים קראו אותו, מאה איש קראו אותו, אלף איש קראו אותו וכו' – האם הוא השאיר חותם בעולם? בעשותך כן, אתה גוזר על עצמך הלך רוח של דאגה מתמדת. בצר לך, ומתוך ניסיון לפוגג אותה, אתה הופך לשתדלן בשירות כתביך. אתה מוצא את עצמך מפמפם ברשתות חברתיות שידולים כמו "אשמח אם תקראו" או "שיתופים יתקבלו בברכה". זהו בור ללא תחתית, ובמו ידיך אתה כורה אותו לעצמך, שהרי שום ממד של חשיפה לא יביאך על סיפוקך. ולפיכך אתה נוכח לגלות: מעשה השיווק הנו כורח.
אתה מביט ביצור המשדל הנשקף אליך מדף הפייסבוק שלך. כמה עלוב, אתה מהרהר, שאדם צריך לחזר על פתחי אחרים ולהפציר בהם לקרוא את שכתב. לכאורה, הטכנולוגיה מטשטשת את חוויית ההתבזות הזו, אך היא עדיין שם. שהרי מה הם פמפומים ברשתות חברתיות אם לא וירטואליזציה של הסצנה הבלתי אמצעית הבאה: אתה נוקש בעקשנות על דלת בית, פלוני בוחן אותך מבעד לחור ההצצה, חוכך בדעתו אם לפתוח או לא. הוא קולט את מבטך הלהוט, אבל ככלל אינך נראה מזיק. הוא מחליט לפתוח. עוד לא מספיק הוא להנהן אליך לשלום, וכבר אתה מגיש לו צרור כרוך של כתביך, ומפגיע בו לקוראם, כאן ועכשיו. ואם אפשר גם, שיחווה את דעתו. ואם לא אכפת לו, שימליץ לחבריו. אתה אז ממשיך הלאה לדלת הבאה, המי-יודע-כמה, ותוך כדי בא לידי הכרה: מעשה השיווק הנו טורח.
אלא שכורח וטורח הם רק סימפטומים של מעשה השיווק, על כן אתה מבקש לברר אצל עצמך מהו המנוע מאחוריו. עצמך פותח ומשיב לך, נלך בשני שבילים – אחד נדיב והאחר חסר חמלה, כאומר: יש לי חדשות טובות וחדשות רעות. בשביל הראשון הכיוון הוא מתוכך החוצה: אתה נורא רוצה לתת לאנשים משהו שאתה יודע שיש לך לתת. מעשה השיווק הוא אם כך אמצעי שתכליתו לעזור לך להרחיב את הנתינה שלך. ואילו בשביל השני, שביל הטרשים, הכיוון הוא מבחוץ פנימה: אתה רוצה לענג את הקוראים שלך, כי אם מה שכתבת ימצא חן בעיניהם, פירושו של דבר שאתה תמצא חן בעיניהם; אתה בעצם אומר לקוראים, כמעט מתחנן בפניהם: "תאהבו אותי!", ואף אינך מסתפק בכך אלא משתוקק לדעת, "כמה אתם אוהבים אותי? ספרו לי!" הרצון הזה הוא נואש וכל כולו אנוכי.
זו הייתה התיאוריה, ועתה לפרקטיקה. לפני כמה חודשים חנכתי את הבלוג הזה, ואיתו הגיחו לעולם הניסיונות האובססיביים שלי לקושש אליו קוראים. מנטרת העץ-נופל-ביער החלה טורדת את מנוחתי ביתר שאת. אינני יודע מתי בדיוק איבדתי את הבושה בכל מה שקשור לקידום התכנים בבלוג, אבל זה קרה די מהר. "כמה עוד נצטרך לשמוע על הבלוג הזה שלו?", נכתבות בראשי תגובותיהם של מיודעיי מיד אחרי שאני מעלה עוד פוסט בעל ניחוח שיווקי. גל של מבוכה שוטף אותי, אבל עד מהרה אני מוחל על כבודי וחוזר לסורי. זו מעמסה – אך אינני יכול אחרת.
תמונה: ״פורטרט של אדם האוחז בספר״, American 19th Century