תגית: ביקורות

על ספרה היפה כל כך והמוחמץ כל כך של יעל נאמן, "היה היתה".

במסגרת שיעורי אנגלית בתיכון למדנו את ״התפסן בשדה השיפון״, ועד היום אני זוכר מה רבה הייתה הפתעתי כשקיבלתי חזרה את הבחינה שכתבתי על הספר. ציון לא מחמיא התנוסס עליה, ולצדו העירה המורה: לא ענית לגמרי על השאלות, התשובות שלך סובבות שוב ושוב סביב הנקודות, אבל לא נוגעות בהן. נזכרתי בתקרית הזו מעבָרי כאשר סיימתי לקרוא את ״היה היתה״ וחצי תאוותי בידי.

אתחיל דווקא בחצייה האחר של התאווה, זה שהתממש לכדי חוויית קריאה מענגת. לאורך ספר שלם משרטטת יעל נאמן דיוקן של אישה שהלכה אל עולמה בשנת 2002. שמה של האישה – פזית פיין, דמות מיוחדת במינה שנקרתה בדרכה של נאמן בחטף, אך נחקקה בתודעתה ונותרה בה נוכחת שנים רבות לאחר מכן. נאמן מרכיבה את פאזל אישיותה של פזית על ידי מחקר יסודי, עבודת נמלים של ממש, שבמרכזה ראיונות מקיפים שקיימה עם גלריית דמויות שעמדו בקשר עם פזית במהלך חייה. במובנים רבים מצליחה נאמן להקים לתחייה את דמותה של פזית. קראתי בעניין רב, שלא לומר בצמא חסר רוויה, את הסיפורים והחיוויים הרבים על פזית השזורים בעדויות השונות שמביאה נאמן. ביקשתי לדעת עוד ועוד על מי הייתה מי שהיֹה הייתה, ובלעתי לקרבי את כל הפרטים כולם.

מלבד אישיותה כה יוצאת הדופן של פזית, היה דבר נוסף שהִקשה עליי להינתק מחוויית הקריאה בספר. התֶּמה שלו, המפעפעת בו מתחילתו ועד סופו, שתמציתה היא השאלה: מה בעצם מותיר אדם בלכתו מן העולם הזה? והידיעה המצמיתה, המודחקת רוב הזמן, שלא נותר ממנו שום דבר, או לכל היותר נותר ממנו דבר מה השואף לשום דבר. מה שמרענן במיוחד בדמותה של פזית היא עמדתה המתריסה כלפי השאלה הזו. בעוד האדם המצוי פועל ללא לאות בשביל להותיר חותם בעולם, פזית עמלה נמרצות למחוק מהעולם כל זכר ממנה. כך למשל, כשהיא קרבה אל מותה מסרטן היא גוזרת את פניה מכל תמונה שברשותה, ולפני שהיא מחלקת את ספריה היא מכסה בדקדקנות בטיפקס את ההערות שרשמה בהם – משני צדי העמוד. לכל אורך הספר לא ברור אם פזית באמת ובתמים מעונינת למחוק את עצמה לפני לכתה, או שפעולת המחיקה הזו, דווקא משום שהיא נעשית בכזאת הפגנתיות, היא בעצם קריאה לתשומת לב.

אלא שעיקר ההחמצה של ״היה היתה״ היא, שעל אף שמובאות בו עדויות נרחבות על פזית, חלקן מפי אנשים שהיו במעגלים הכי הקרובים שלה, כמה היבטים מהותיים באישיותה נותרים עדיין בלתי מפוענחים. אין כוונתי ל״בלתי מפוענחים״ במובן הפסיכולוגי, אלא ללקוּנות בתיאור אישיותה של פזית שלנאמן בפירוש הייתה היכולת למלא, אך היא לא עשתה כן. אציג שתי דוגמאות בולטות לכך.

פזית מתוארת בספר שוב ושוב כאישה מצחיקה, כמעט כל מרואיין מתייחס לפן הזה באישיותה: ״מאוד מצחיקה״, ״נורא מצחיקה״, ״הומור נהדר״, ״חוש הומור הורס״, ״מאוד אהבתי את חוש ההומור״ וכו׳ וכו׳. למרות זאת, באופן מתסכל להרגיז נאמן אינה טורחת להציג אפילו אזכור אחד לדבר מה מצחיק שאמרה פזית. איזה פספוס! עוד מרואיין עובר בסך, ועוד אחד, וכולם ללא יוצא מן הכלל מקלסים את חוש ההומור של פזית, ונאמן – כך אני מדמיין בעיני רוחי – יושבת מול כל המרואיינים הללו, ולא עולה בדעתה לבקש מהם להמחיש את האמירות הללו. הרי יש להניח שעם חוש הומור כה מובחן מישהו מהם בטוח זוכר משהו. ואם לא דוגמאות, אז לפחות לבקש מהם לאפיין את חוש ההומור הזה, להנהיר אותו. אלא שהספר הסתיים ולא הצלחתי להבין מה היה טיב ההומור של פזית, נותרתי עם אפיון שטוח וסתמי, כאפיון דמות בפתחו של תסריט: ״פזית – אישה מצחיקה מאוד״.

דוגמה נוספת: פזית הייתה עורכת ומתרגמת נוקדנית והייתה לה, על פי רבות מהעדויות, רגישות לשונית גבוהה מאוד. אלא שלמרבה הצער, למעט דוגמה אחת (״זה לא עברית… בעברית כשמגמגמים אומרים אה, לא אומרים אמ. כשזה לא אותנטי, אז זה לא עובר, אני נתקעת כבר כאן״) אין בספר דוגמאות שממחישות את הלשון הצחה, המדייקת, הרגישה לכל שביב של זיוף, שהייתה לפזית. חבל, כל כך חבל, שנאמן לא ניסתה להוציא יותר ממרואייניה. הקריאה הדרוכה שלי את הספר הונעה בחלקה על ידי ההשתוקקות לדוגמאות הללו, והציפייה שיגיעו בעמוד הבא שאקרא. התאוויתי להתענג על תכונתה הייחודית הזו של פזית – אך נאמן לא אבתה לספק את מבוקשי.