"רילוקיישן" של איילת גונדר-גושן הוא ספר מאכזב, במיוחד בפער הניכר בין היומרות שלו ובין איכות הביצוע.
כמו שיש לספר עורך, ויש לו עורך לשון, כך ראוי שיהיה לו "עורך אמינות" – הייתה מחשבה שליוותה אותי לאורך "רילוקיישן".
במרכז הרומן של איילת גונדר-גושן משפחה ישראלית, אשר זה מכבר היגרה לפאלו אלטו שבקליפורניה. אם המשפחה, לילך שוסטר, היא הגיבורה ולצידה מיכאל, בן זוגה ההייטקיסט, ואדם, הבן המתבגר. המאורע המחולל הינו מותו במסיבה של ג'מאל, נער שחור הלומד עם אדם, והחשד שמא אדם קשור למוות – ואולי אפילו לרצח – הזה (זה אינו ספוילר, פריט המידע הזה נמסר כבר בשורות הפתיחה של הרומן).
ראשית, צריך להעיר שלמרות שמו של הספר, הוא אינו מלווה משפחה במעברה למקום חדש ובחוויית ההתמקמות מחדש: משפחת שוסטר היגרה לארה"ב לפני כמעט שני עשורים. אלא שהכותר "רילוקיישן" מצודד כל כך, קליקבייט ספרותי, או כך לפחות אני מתאר לעצמי שסברו בהוצאת הספרים, עד שאמרו-פסקו: למה שלא נלך על השם הזה?
אינני יודע אם איילת גונדר-גושן עצמה חוותה רילוקיישן, אני רוצה לקוות שלא, אחרת אתמה אף יותר נוכח חלק מהתיאורים המופרכים שבספרה. אני מרשה לעצמי לכתוב כך, כמי שעבר להתגורר בסן פרנסיסקו לפני למעלה משבע שנים. ואולם, האמינות המפוקפקת ב"רילוקיישן" (ועוד אגיע אליה) היא רק אחת הבעיות שבו, ואינה המרכזית.
ההחמצה העיקרית של הרומן היא העיסוק הלא מעמיק בתמות כבדות המשקל שבו, כגון היחס למיעוטים בקליפורניה (הרואה בעצמה מדינה נאורה), או היכולת המוגבלת של הורה לדעת מה באמת עובר על ילדו, או עוצמתה המאלפת של חוויית ההגירה. זה לא שגונדר-גושן אינה מנסה, היא אכן מציפה לאורך העלילה את הנושאים השונים, אבל שם זה מסתיים, בהצפה.
למשל, בהקשר של ההבדלים הזהותיים בין דור ההורים המהגרים ובין דור הילדים, המיוצג על ידי אדם, נאמר על האחרון: "הוא גדל והפך לאמריקאי שמדבר גם עברית. היו דברים שהוא ידע ואנחנו לא הבנו". ומהם אותם דברים? "בדיחות על בייסבול שלא קלטנו". בכל שנותיי פה מעולם לא יצא לי לשמוע הלצה על בייסבול, אבל ניחא, מה עוד? "ומצבים חברתיים שבהם צעדנו בהיסוס". המממ, זה קצת מעורפל, אפשר אולי פירוט? לא, אי אפשר. זה כל מה שגונדר-גושן מנפקת. וזו רק דוגמה.
בחזרה לחזון שלי בדבר "עורך אמינות", הייתי מצפה מעורך כזה לגלח החוצה משפט כמו: "בשוק העבודה התחרותי של סיליקון וואלי, מהנדס תוכנה שישב חודש בבית מסריח כמו גופה שנרקבה שנה בשמש". מעבר לכך שהמשפט הזה עובדתית אינו נכון, שלא לדבר על הדימוי המתלווה אליו שהינו גוזמה בכל קנה מידה, הוא כל כולו הכרזה קלישאית וסנסציונית, כמו כותרת של כתבה במגזין כלכלי, המשווע לקוראים שיקליקו פנימה. עוד בתפריט הקלישאות והסטריאוטיפים: "במקום שבו חיינו אנשים אמרו אחד לשני הכול חוץ מאת האמת. העוגה שהבאת לחברים לארוחת ערב תמיד הייתה amazing גם אם בטעות שמת בה מלח במקום סוכר".
בנוסף, גונדר-גושן עלתה על כך שפאלו אלטו ממוקמת במרחק של פחות משעה נסיעה מסן פרנסיסקו, ולפיכך, על פי פרשנותה, הכרך הגדול אינו אלא מוקד תכוף לעלייה לרגל של דרי עמק הסיליקון. אין זו אלא השגה שגויה, בוודאי בכל הנוגע למשפחות בורגניות המשוקעות בערים נוחות כמו פאלו אלטו. הישראלים שאני מכיר, העונים לפרופיל של משפחת שוסטר, לא ביקרו בעיר חודשים ארוכים, שלא לומר שנים. בימים כתיקונם הם אינם נזקקים כלל לעיר, היות שבעמק הסיליקון יש די והותר היצע לספק את תרבות הפנאי שלהם. וכשהם כבר מגיעים לעיר, לצורך העניין לסעוד במסעדה כמתואר ברומן, המקום האחרון, ה-א-ח-ר-ו-ן, בעיר שהם יגיעו אליו הוא "רציף הדייגים" התיירותי עד אימה (ואגב, לכנותו "רציף הדייגים" זה מביך וצורם בערך כמו, נניח, לקרוא ללהקת one direction להקת "כיוון אחד").
ובאשר לכתיבה, העברית של גונדר-גושן היא רגילה שברגילות. שום חדות ניסוח או שכלולי לשון אינם ניכרים בה, ואילו הדימויים שהיא משתמשת בהם חסרי מעוף, או אינם מדויקים דיים ("בבת אחת הפכו תנועותיו איטיות כמו ציפור שיורתה באמצע מעופה") או, שוב, קלישאתיים כדי פיהוק ("כשאדם נולד, נתנו לו שם שיחליק לאמריקאים בגרון כמו יין טוב מקליפורניה").
אם עליי לאפיין את מהלך כתיבתה של גונדר-גושן, הייתי אומר שזו כתיבה ויזואלית ופונקציונלית. כל פרק נכתב כסצנה, כלומר, ההתרחשות שבו תחומה למקום אחד מוגדר, והוא מסתיים בקליף האנגר לקראת הפרק הבא. אין ספק שגונדר-גושן יודעת איך לקדם את העלילה במרץ (גם אם חלק מפיתוליה אינם אמינים בעליל).
בהקשר הזה, לגונדר-גושן טריק סיפורי אחד שהיא עושה בו שימוש חוזר, בעיקר בסופי פרקים: תיאור של מישהו, או משהו, שמתווסף בהפתעה לסצנה תוך התייחסות אליו בגוף שלישי – למשל "הוא" – באופן שהיא מְשָיֶימֶת אותו רק במשפט העוקב, כלומר, היא משהה את ההתבהרות של מה שזה אך קרה. זוהי טכניקה סיפורית יעילה לבניית מתח, אך כזו שגונדר-גושן אינה ממננת, כי אם עושה בה שימוש יתר.
בסוף ספרה של גונדר-גושן מובאות הערות ביוגרפיות על אודותיה, שרובן ככולן אזכור של הפרסים שבהם זכו ספריה הקודמים ומספר השפות שלהן הם תורגמו. לא קראתי את ספריה הקודמים, ואני רוצה להאמין שהיו ראויים להכרה שקיבלו, אבל אני כן יכול לדווח שבספרה הנוכחי לא זיהיתי שום כישרון יוצא דופן, ואתפלא מאוד אם יזכה להכרה ספרותית.
ישנה תפיסה רווחת, שלפיה כתיבת ביקורת שלילית מסבה איזשהו עונג למבקר. לי, על כל פנים, אין עניין לכתוב ביקורות שליליות על ספרים, ובכלל, אני משתדל לכתוב ביקורות עגולות ככל יכולתי, להצביע על חוזקות לצד חולשות. "רילוקיישן", על אף יומרותיו, אינו אלא ספר טיסה, במובן המגונה והמחמיא כאחד: קל משקל, קריא ביותר, ומעביר את הזמן כהלכה.