בשנים האחרונות מתגורר הבמאי והעיתונאי, שלומי אלדר, בארה״ב, ודווקא המרחק מישראל הוא שמאפשר לו לראות את התהליכים המתרחשים בה בבהירות. בסרטו זוכה פרס אופיר, ״ארץ זרה״, הוא עוסק בתהליך ההקצנה שעובר על ישראל בשנים האחרונות. בריאיון שערכתי עמו הוא מספר על התגובות הרגשניות שקיבל על הסרט, מגיב על הביקורת שמתחה עליו מירי רגב, מסמן את המאורע המכונן של שיסוע החברה הישראלית, ומשתף בקשיי היום-יום שהוא חווה כמהגר באמריקה.
בין מפעלותיו הרבים של שלומי אלדר – עיתונאי, כתב, פרשן ובמאי – כתובה בספר דברי הימים גם השתתפותו בעונת ה-VIP של ״מאסטר שף״. ״אני לא בטוח שעשיתי נכון״, הוא מפטיר היום כלפי האפיזודה הזו מ-2015. מצד אחד, אולי אין זה יאה לפתוח את הכתבה דווקא עם האזכור הזה. מצד אחר, למה לא בעצם? איך אומר לי אלדר, חובב הבישול, ״תמיד הפריע לי, כשהייתי כתב לענייני ערבים בערוץ 10, שלכולם היה נדמה שאני מבין רק בענייני ערבים״. בנוסף, סביר שהריאיון שאתם עומדים לקרוא כאן ידכדך אתכם, אז למען הנחיתה הרכה נפתח עם אנקדוטה חביבה על הדחתו של אלדר מ״מאסטר שף״.
״היה לי טור שבועי ב׳אל-מוניטור׳, שבו הייתי מזמין אורח למסעדה שהוא בוחר, והיינו מנהלים שיחה. הזמנתי את סייד קשוע לארוחת צהריים, והוא בחר את ׳מחניודה׳ בירושלים. איך שזיהו אותנו במסעדה, שני סלבים״, הוא מתיז מפיו בבוז את המילה, ״הגישו לנו צ׳ייסר וויסקי, ואני למען הריאיון הטוב שתיתי אותו. אחרי זה מילאו את הצ׳ייסר השני, ושתיתי שוב, וכך יצאתי משם, אמנם עם ריאיון מאוד מעניין אבל לא מספיק מפוכח. בהמשך היום הזמינו אותי ל׳לונדון וקירשנבאום׳, ואחרי זה הייתי נורא רעב, וההוא מהמסעדה למטה, שלא ראה אותי מזמן, מזג לי כוס בירה. ואני אוהב בירה, אז שתיתי. למחרת הצילומים של ׳מאסטר שף׳ התחילו בחמש וחצי בבוקר. אחרי הצהריים, כשהייתה משימת הדחה, צולמתי שם נכנס למזווה, שזה חדר ענק, כשאני לא יודע בכלל איפה אני, הייתי עדיין בהנגאובר. בחרתי לעשות משהו עם קישואים, ואני שונא קישואים! אין לי מושג בכלל איך נלכדתי ביופיו של הקישוא שלקחתי… הכנתי איתו משהו שלא ראוי למאכל אדם, והודחתי״.
לפני חודשיים, כשהוכרז שמו של סרטו, ״ארץ זרה״, כזוכה בפרס ״אופיר״ לסרט התיעודי, עלה אלדר נרגש לבמה. מכיס מכנסיו הוא שלף דף נייר מקופל, פרס אותו, והקריא: ״את ׳ארץ זרה׳ התחלתי לצלם לפני שש שנים, זה הרבה זמן במונחים של סרט, אבל פסיק בחייה של מדינה. לפני שש שנים אף אחד לא חשב לעלות עם D-9 על בית המשפט, אמנים לא נרדפו ואוימו, הורים שכולים לא ננזפו, הערבים לא נהרו לקלפיות, סיפוח היה רעיון עִוועים של ימין קיצוני שולי, הדתה לא הייתה מילה בלקסיקון שלנו, ולא היה חוק לאום שהגדיר סופית ערבים, דרוזים וצ'רקסים כאזרחים סוג ב׳״.
מאז ומתמיד היה אלדר עיתונאי דעתן, שלא לומר אנטי ממסדי. במשך שנים כיהן ככתב מדיני בערוץ הראשון, וב-2003 הצטרף לשורות חדשות 10, שם היה כעשור הכתב לענייני רצועת עזה. אלא שרק כשהיו באמתחתו שני סרטים תיעודיים – הראשון, ״חיים יקרים״, זכה אף הוא בפרס ״אופיר״ והעפיל עד לרשימה המקוצרת של הסרטים התיעודיים המועמדים לאוסקר – החל אלדר להציג את עצמו קודם כבמאי ורק אחר כך עיתונאי, ״עד אז הייתי מציג את עצמי כעיתונאי, פרשן לענייני ערבים, והייתי מוסיף: ביימתי סרט״.
בשלהי 2012 גמלה באלדר ההחלטה להתפטר מערוץ 10. בראיונות קודמים הסביר שהדברים שרצה לספר עליהם ככתב – למשל, מצוקתם של הפלסטינים – כבר לא היו מה שהציבור הישראלי רצה לשמוע, והוא נאלץ לראות בעיניים כלות כיצד הדיווחים שלו הולכים ונדחקים לירכתי מהדורות החדשות. משעזב את ערוץ 10, התמנה אלדר לפרשן של אתר חדשות המזרח התיכון ״אל-מוניטור״, תפקיד שהוא ממלא עד היום, ואולם דבר מה משמעותי יותר קרה לו סמוך לעזיבה ההיא. אלדר שלח הצעת מחקר למכון המחקר הפדרלי ״ווילסון״ שבוושינגטון הבירה, הצעתו התקבלה, והוא היגר עם משפחתו לארה״ב. זה היה לפני חמש שנים, ומאז הם שם.
בחודש יוני השנה פרסמה אשתו, העיתונאית והמחזאית מיכל אהרוני, פוסט פייסבוק שבו כתבה: ״אנחנו אמורים לחזור לארץ בחודש הבא, להקיף את עצמנו שוב בתחושת שייכות וחברים ומשפחה ו׳מה קרה לך, נשמה, ברור, מה אני לא אעזור לך?׳״ בסופו של דבר, הם לא חזרו לישראל. ״הוחלט שאנחנו חוזרים לארץ, ואפילו כבר היו לנו כרטיסי טיסה חזרה״, מבאר אלדר, ״ואז קיבלתי הצעה לעשות סדרה דוקומנטרית. בנוסף, חוק הלאום פתאום בא וראיתי לאן זה הולך… אני יודע שהעבודה על הסדרה תימשך שנתיים, אחרי זה ממש יהיה לי קשה להחזיר את הילדים שלי לישראל, וישראל תשתנה לי עוד יותר״. וכך, לפני כשלושה חודשים עזבו אלדר ומשפחתו את מרילנד ועברו להתגורר בניו יורק, ״כיף לנו פה, אבל אני לא יודע אם עשינו את הדבר הנכון״, הוא מסכם.
הסרט ״ארץ זרה״, שיוקרן בפסטיבל הסרטים היהודי של עמק הסיליקון (SVJFF), מספר על ישראל ששינתה את פניה, דרך שתי דמויות מרכזיות: אלדר עצמו, כמתבונן בישראל מרחוק, והשחקן גסאן עבאס, כוכב ״המסעדה הגדולה״, קומדיית המצבים משנות ה-80, שחווה בישראל גילויי גזענות ואינו מרגיש שייך אליה. ״אני חושב שהדאגה שלי ושל רבים כמוני בישראל״, אומר אלדר, ״היא מהתהליך שעוברת החברה הישראלית. מי שלא מסכים עם האג׳נדה הפוליטית הימנית-מתנחלית, ומי שעדיין חושב שיש תקווה – הופך להיות מיד לבוגד, וסופג קללות ואיומים. זה קרע חברתי עמוק שמכיל כמעט כל תחום מתחומי החיים, וזה מתחיל מהראש, זה מתחיל מנתניהו״.
אלדר יודע על מה הוא מדבר. כשהיה הכתב המדיני של הערוץ הראשון, הוא עמד עשרים סנטימטר מהאוזן של הרב כדורי הקשיש, כשנתניהו לחש לתוכה את הלחישה המפורסמת, ״בשמאל שכחו מה זה להיות יהודי״. ״לא שמעתי את זה במו אוזניי, רק בדיעבד״, הוא מגלה, ״עמדתי ליד הכתב חיים ריבלין, שהקליט את זה, וגם הוא לא שמע אבל קירב את המיקרופון שלו, ורק אחר כך הבנו שנינו את הסיטואציה ההיסטורית, ההרסנית, שהיינו עדים לה באותו רגע. שם זה התחיל״. אלדר זוקר אצבע מאשימה כלפי נתניהו כמסית וכמשסע של החברה הישראלית, ולדבריו ״את התוצאות אנחנו רואים היום בשיח הישראלי״.
כשאני שואל את אלדר על תגובות מעניינות שקיבל על הסרט, הוא משתף שראה אנשים בוכים, שלא היו מסוגלים לקום מהכיסא. ״אחד מידידיי כתב לי״, הוא מוסיף, ״שהסרט הזה חובט בך ללא רחם, ובניגוד לסרטים אחרים, שיש להם סוף טוב, אני לא מרמה אותו, ולא אומר לו ׳יהיה בסדר׳. התגובות שקיבלתי על הסרט הן הרבה יותר משמעותיות ומרגשות מאלה שקיבלתי על ׳חיים יקרים׳, כי בסרט הזה אנשים לא התרגשו מסיפור, אלא הוא נגע בהם בנימים הכי עמוקים ורגישים. אני חושב שאנשים בכו על המדינה״. בנקודה אחרת בשיחה שלנו מציין אלדר, שהרבה ישראלים הגיבו לסרט ב״לא שמענו, לא ידענו״, ״אנשים מעדיפים לא לשמוע יותר חדשות, לא לפתוח טלוויזיה, לחיות את החיים שלהם – עדיף בתל אביב, שהיא מעוז השפיות – ולא לראות את הדברים. זאת אומרת, שהייאוש גבר על הכול״.
גסאן עבאס אומר בסרט: ״שנאה זאת המחלה של הארץ הזאת, שלא נותנת לה מנוח״. אני מתאר לעצמי שתסמיני המחלה הגיעו עד אליך כשהסרט שודר ב״כאן״?
״אני מוכרח להגיד, שחשבתי שאני אקבל יותר קללות. קיבלתי – ׳עוכר ישראל׳ וכו׳ – אבל אני מופתע ממיעוט התגובות הללו״.
איך הרגשת כשמירי רגב אמרה ש״זהו סרט על זהות ושייכות של אדם שעזב את ישראל, ובוחר ללמד אותנו ערכים מה הם״?
״אני חושב שהיום השאלה היא לא רק מיהו יהודי, אלא מיהו ישראלי. האם ישראלי הוא מישהו שחי בישראל בלבד, או מישהו שנולד כישראלי, הוא אזרח ישראלי, ואוהב את ישראל, על אף שהוא לא גר בה היום. כשאשתו של שלדון אדלסון תורמת עשרות או מאות מיליוני דולרים בשמו של שלדון, אף אחד לא תוהה על ישראליותה או על יהדותה, אבל כשזה נוח אפשר לתקוף; כשבאים כל שרי ישראל ל-IAC בארה״ב לדבר בפני מי שמרגישים ישראלים ופועלים למען ישראל, זה בסדר, אבל כשזה לא מתאים לאג׳נדה הימנית, אז פתאום אין לך זכות לבקר״.
בסרט לא מוזכר הרקע לניכור והשנאה הגוברים לערביי ישראל: המציאות שבה ישראל חיה תחת טילים ופיגועים במשך כל כך הרבה שנים היא מציאות שמלבה שנאה. אני לא אומר את זה כהצדקה – שום דבר לא יכול להצדיק סיטואציה שבה נער ערבי ישראלי מוסר לשוטר תעודת זהות, ואז סופג ממנו מכות נמרצות – אבל אם מישהו שלא בקיא בסכסוך הישראלי-ערבי צופה בסרט, המורכבות הזו לא מובאת בפניו.
״לפי מחקרים, רוב ערביי ישראל רוצים להיות חלק מהחברה הישראלית. הניכור של חלקם נובע מהזנחה. אתה יכול להגיד שלאחרונה היו כמה פיגועים של חלק מערביי ישראל, אבל המפגעים הם אחד מאום אל-פחם, עוד אחד מוואדי ערה, ועוד אחד מתל שבע, ובזה נגמר הסיפור. לבוא ולהגיד שכל ערביי ישראל הם בוגדים וגיס חמישי, כמו שאומר ליברמן, יש מרחק עצום. נניח שייתפס בארה״ב יהודי שירה בבית ספר והרג חלילה כמה נערים ונערות, האם זה אומר שכל היהודים אשמים? שצריך להעיף את כל היהודים מארה״ב? הנתונים האחרונים מוכיחים שמספר הלומדים באוניברסיטאות בקרב ערביי ישראל גדל בעשור האחרון ב-80 אחוז. את רוב ערביי ישראל דוחפים ללימודים אקדמיים, כי זו הדרך היחידה שלהם לשרוד בישראל, וגם זה עדיין לא בטוח, לכן הם גם הולכים למקצועות מאוד מסוימים כמו פארא-רפואיים וחינוך. גסאן מספר בסרט שהמורה לעברית היה מכה אותם כדי להכריח אותם ללמוד את השפה, הוא אמר להם: ׳מי שלא יידע עברית, לא יוכל להביא לחם הביתה׳. היום עבור ערביי ישראל לשרוד בארץ זה כבר לא על לדעת עברית, אלא על תואר ראשון ושני״.
כשרואים את המוצר המוגמר לא ניתן להבחין בכך, אבל תהליך הפקתו של הסרט ״ארץ זרה״ ידע מספר מהמורות. המטרה הראשונית הייתה בכלל ליצור סדרה על החברה הישראלית, אלדר הציע את הרעיון ל״רשת״, שנענתה לו, והחוזה בין הצדדים עמד להיחתם. בינתיים החלה הסדרה להצטלם כפיילוט, כשגסאן עבאס חלק ממנה, כמייצג של ערביי ישראל. אלא שבסופו של דבר הסדרה התמסמסה ולא יצאה לפועל מסיבות שונות. בנוסף, את הסדרה, שהתגלגלה להיות סרט, התחיל אלדר לצלם בלי לדעת שימצא את עצמו תוך כדי צילומים עובר לארה״ב. לאחר המעבר הוא המשיך לנסוע לישראל פעם בכמה חודשים כדי לצלם את גסאן, אלא שאלדר לא היה מרוצה מהחומרים שהתאספו, ״הרבה פעמים הייתי חוזר ואומר: ׳אין לי סרט, לא קורה כלום, אני לא רואה שום תהליך׳. בסרט דוקומנטרי צריך שהגיבור יעבור תהליך מסוים, יתחיל בנקודה מסוימת, ויעבור מסע. אני לא חושב שלגסאן קרה משהו דרמטי במהלך כל הצילומים האלה: הוא התחיל מייאוש, וגמר בייאוש גדול יותר. גם אני כדמות לא עברתי תהליך גדול: נעתי כמה פסיעות. ורק כשהבנתי שהתהליך שנדרש לסרט הוא התהליך שעובר על ישראל, רק אז ידעתי שיש סרט״.
הכותר של הסרט הוא ״ארץ זרה״, ואתה מראה בו לא פעם הקבלות בין ארה״ב, שהיא כיום ארץ זרה עבורך, ובין ישראל, שהיא ארץ זרה עבור גסאן עבאס. אבל, אין קשר בין הזרות שלך, על קשיי השפה ועל פערי התרבות, ובין הזרות שחשים ערביי ישראל. הנרטיב שונה לחלוטין. למה בכל זאת בחרת בהקבלה הזו?
״זה לא תוכנן. החיים האישיים שלי הביאו אותי לכאן, וזה הפך להיות חלק מהסיפור. היה לי קשה להכניס את עצמי כדמות, אבל נעתרתי אחרי ששוכנעתי שזה הכרחי לסרט. בארה״ב התחלתי להרגיש זרות, שהיא לא דומה לזו של גסאן עבאס בכלל, אבל היא זרות נוספת. אני בא מהרוב הישראלי, בעל פריבילגיות, הייתי עיתונאי שזכה להכרה ומעולם לא חשתי קיפוח – אבל פתאום טעמתי את טעמה של זרות, ולכן זה כמעט התבקש. התמה של הסרט היא לא רק זרות, אלא בעיקר התהליך של אדם שמסתכל מבחוץ על התהליכים שעוברת החברה הישראלית. כשעברתי לארה״ב המפיק של הסרט אמר לי: ׳כשתהיה מחוץ לישראל תוכל לראות את כל היער׳. לא ידעתי אז למה הוא מתכוון, אבל אני חושב שרואים מכאן את התהליכים שמתרחשים בישראל הרבה יותר בבירור. כשאתה מסתכל על התהליך בכללותו, מה שקורה בישראל הוא תהליך דרמטי. אנשים אומרים לי, אבל ארה״ב נמצאת בתהליך אפילו יותר פרוע, עם נשיא שאין לו שום עכבות. ואני עונה, אל״ף, לא פיתחתי זהות לארה״ב באופן שאני יכול לחוש שזה הבית שלי שנהרס; בי״ת, אמריקה היא מקום כל כך עצום, שלהרוס אותו ייקח הרבה מאוד זמן; וגימ״ל, יש הבדל בין ישראל לארה״ב. בארה״ב מתרחשים תהליכים מסוכנים, אבל הם לא יביאו לשינוי אופייה של ארה״ב במידה שהתהליכים שקורים בישראל קובעים את דמותה. בשנים האחרונות – יש כאלה שיגידו מאז רצח רבין – נקבעת זהותה לעתיד של ישראל. שלום לא יהיה, זו תהיה או מדינה דו לאומית או מדינה שתמשיך לחיות על חרב לעד. ומה שנקבע – חיזוק ההתנחלויות באופן שלעולם אי אפשר יהיה להסירן או לפחות לוותר על חלקן למען שלום עתידי, השינויים הדרמטיים שמתרחשים עכשיו בבית המשפט על ידי שקד, תהליך ההדתה בישראל שעושה בנט במערכת החינוך – אלה דברים שלא ניתן יהיה לשנות אותם״.
רוב הישראלים חווים רילוקיישן בשנות ה-20 וה-30 שלהם, חלק קטן בשנות ה-40, ובעצם אני לא מכיר אף אחד חוץ ממך שעשה רילוקיישן באמצע שנות החמישים לחייו.
״הגעתי לארה״ב בגיל 57, אבל לא באתי ואמרתי: אני עושה רילוקיישן. זאת לא הייתה הכוונה שלי בכלל. באתי לכאן לשנה, רציתי לעשות סוג של התרעננות. אחרי שנה קיבלתי הצעה לעבור לאוניברסיטת מרילנד, ואחרי שנה נוספת קיבלתי הצעה לעבור ל-NYU. בשנה הרביעית, היה לי סרט גמור אז הלכתי לערוך אותו, ועכשיו קיבלתי הצעה לעשות סדרה בארה״ב. איכשהו, נסיבות החיים הביאו אותי לכאן, והן נובעות ממציאות מסוימת, שהתרחשה במצבי המקצועי בישראל, שהוא קשור איכשהו בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובניסיון של נתניהו לרסק את התקשורת הישראלית״.
איך הייתה לך חוויית המעבר?
״המעבר שלי היה מאוד קל, כי הייתה לי מסגרת לתחום שאני מכיר מאוד. ישר נחתי במכון 'ווילסון', התחלתי להיות מוזמן להרצאות, ומצאתי את עצמי מגלה דברים שלא נחשפתי אליהם במשך חיי המקצועיים. מבחינתי זה היה תהליך מרתק״.
לא היה לך משבר שפה, מבנאדם שהמילה היא הכלי המרכזי שלו והוא רהוט בשפתו לבנאדם ששובר את השיניים?
״בוודאי. כשעברתי לשנה לארה״ב הייתי בטוח, כמו שקורה להרבה ישראלים, שתוך שנה אדבר אנגלית שוטפת. זה לא יקרה, אני לא אדבר אנגלית שוטפת לעולם. השלמתי עם זה. מזמינים אותי לפעמים להרצות באנגלית, ולחלק מההרצאות אני מסרב, כי אני יודע שבשביל לתת הרצאה לא מספיק לדבר אנגלית ולהגיד את המילים הנכונות; לתת הרצאה זה לדעת – כמו שאני יודע בעברית – לשחק עם השפה: פה לתקוע בדיחה, שם להשתמש בניואנס. אין לי את זה באנגלית. יום אחד ביקשו ממני לצלם משהו עם תום פרידמן, אנחנו מכירים היטב, הוא כתב ביקורת על הסרט ״חיים יקרים״ ששינתה את חיי. הוא נשא כמה מילים, ואז ניהלתי איתו שיחה, וכשיצאתי הרגשתי שהוא בטח חושב שאני אדם… איך לומר את זה בעדינות, עם חשיבה מאוד בסיסית. כי אתה משתמש במילים הנכונות, אבל אתה הרבה פעמים על יד, אתה לא מצליח להביע את עצמך באופן שבו אתה צריך להביע את עצמך. לי יש בעיה נורא קשה במילים הפשוטות, אני זוכר את הפעם הראשונה שנכנסתי לסופרמרקט וחיפשתי פירורי לחם, אבל את המילה באנגלית לפירורי לחם לא ידעתי. מילות היום-יום מאוד חסרות לי, ואני לא אשלים אותן. אני צריך לשאול את הבן שלי, וזה מזכיר לי הרבה פעמים איך כשהוריי היו עולים חדשים, אני שנולדתי בארץ הייתי צריך לתקן להם את העברית. אני זוכר את אמא שלי, עולה מעיראק, שאחר הצהריים הייתה לומדת לכתוב כתיבה תמה באותה כיתה שבה אני למדתי, וזה מזכיר לי את עצמי… אתה שואל אותי אם אני רואה את כל חיי פה בארה״ב? בפרפרזה על דבריו של גסאן עבאס, שאומר שהוא לא רוצה למות בישראל, אני לא רוצה למות באמריקה. אני גם לא רוצה להזדקן כאן״.
פורסם במגזין ״בעניינים״, תמונה: שלומי אלדר