ישי שריד מפרסם עוד רומן מעניין, עסיסי ועכשווי – אולי עכשווי מדיי.
לפני כמה שנים העליתי בפייסבוק פוסט בזו הלשון:
מירי רגב הרי בחיים לא תודה בכך בפומבי, אבל מנקרת בי התהייה: בפני כמה אנשים היא התוודתה, על כך שהרעפת המחמאות שלה על נתניהו היא אמנם ניסיון לשאת חן בעיניו, להלן חנופה? זרקו מספר. ומה לגבי הליקוקים המביכים על ישבנה של שרה נתניהו, בפני כמה אנשים בסביבתה היא מודה בסיבה האמיתית להם?
אז מי אלה אותם אנשים בסביבתה של מירי רגב שזוכים לשמוע ממנה אמירות חושפות ערווה כמו: "נו, איך היה מה שאמרתי על שרה היום בטקס, התחנפתי אליה מספיק?" אתם מדמיינים אותה אומרת כזה משפט לאנשי הצוות שלה או לבעלה? ומה לגבי הילדים שלה, האם היא אי פעם הסבירה להם את המהלך המבזה? "תראו, יש דברים שבגילכם אתם עוד אולי לא יכולים להבין, אבל אמא חייבת, זו הדרך היחידה שלה להתקדם בקריירה". אלה טקסטים שנשמעים לי כל כך הזויים, ומשכך השאלה הזו, "בפני כמה אנשים התוודתה מירי רגב", היא שאלה מעניינת: ככל שאתה מתעמק בה, כך ברור לך שהמספר הזה קטן מכפי שחשבת. כמה קטן הוא המספר? למעשה, ייתכן בהחלט שמדובר בספרה 1, היא עצמה.
ברומן החדש שלו, "הפאנליסט" מנסה ישי שריד להתחקות בדיוק אחר המנגנון הפסיכולוגי הזה: מה גורם לאדם למכור את נשמתו בשביל טובת הנאה, וכיצד הוא מנמק את המהלך המודע הזה לעצמו ולסובבים אותו? טובת ההנאה יכולה להיות קידום פוליטי ומנעמי שררה כמו במקרה של מירי רגב, והיא יכולה להיות חשיפה טלוויזיונית ואהדת הקהל כמו ב"הפאנליסט".
גיבור הרומן הוא שי תמוז, עיתונאי ותיק שבעברו נהנה מתקופת זוהר מסוימת וסוג של פרסום אך דעותיו הממורכזות והימנעותו מהבעת דעה נחרצת שוב לא שירתו אותו בעידן שבו חיפשו את ההפך. הצלחתו דועכת: קוראיו מתמעטים, טוריו נדחקים לעמודים הפנימיים של העיתון, והוא מוצא עצמו ללא כל השפעה על השיח. בתסכולו הוא מקבל החלטה מודעת להקצין את דעותיו ("זה במקום לגסוס, אין לי בררה"). הוא מתחיל לשלוח בטוריו סימני עשן לקברניטי הערוץ הפטריוטי בתקווה למשוך את תשומת ליבם, והמהלך הזה אכן צולח, עד מהרה הוא הופך לפאנליסט קבוע בתוכנית הדגל של הערוץ. אבל, כפי שהוא מגלה, המעמד הזה בא עם מחירים אישיים כבדים.
"הפאנליסט" נפתח באקספוזיציה יסודית ובנויה כהלכה – קורותיו של שי תמוז ואיך הגיע עד הלום. למעשה, האירוע המחולל של הרומן מגיע רק לקראת מחציתו, הרבה אחרי המיקום המצופה שלו במבנה קלאסי, אך ההצגה הארוכה הזאת אינה פוגמת במקצב הסיפורי.
אני חוזר לפוסט בעניינה של מירי רגב ולשאלה על אותו מספר חמקמק. בזמנו, אחד המגיבים טען שזה מסוג הדברים שאדם לא מודה בהם גם בפני עצמו, ברומזו על המספר 0. ואילו המספר שניתן ב"הפאנליסט" הוא 2: שי תמוז עצמו ואשתו אלונה. על אף שליחסים בין השניים אין מספיק נפח רגשי ברומן (הדמות של אלונה אינה מפותחת דיה ואין תיאור שמסביר מה היא מוצאת בבעלה, לא כל שכן גילויי חיבה בין בני הזוג), אלונה מפנה אל בן זוגה שאלות ישירות על השינוי שחל בו, וזוכה לקבל ממנו תשובות.
ליבת הרומן היא הניסיון להביט לתוך תודעתו של שי תמוז, להרים את מכסה המנוע המטאפורי ולראות מה יש תחתיו. שי תמוז מנפק הסברים שונים – בין אם לעצמו או לאלונה – להתנהלותו. זה מתחיל עם תחושת העלבון, שהיא הזרע שנזרע ("שכבתי בתעלות הביוב של המקצוע כמו עכבר גוסס ואיש לא הושיט יד לחלץ אותי משם"), עובר בשלב השכנוע העצמי ("כשתקפו אותו התבצר בעמדותיו החדשות והצדיק אותן כלפי עצמו עד שהאמין בהן"), וכלה באִלחוש ("הוא לימד את עצמו להרחיק מעליו את הכאב שנלווה לשקר").
כאשר מתמנה שי תמוז על ידי שר התרבות להיות יו"ר הוועדה שמחלקת פרסים לסופרים מטעם המדינה, ומובהר לו שמצופה ממנו לא לתת את הפרסים לאותה קליקה פוסט-ציונית צפון תל-אביבית, הוא מצדיק לעצמו את ההנחתה הזאת בכך ש"אם יזכו הפעם סופרים אחרים בהוקרה, גם הכתיבה של הסופרים המבוססים תשתפר, התחרות תועיל להם". גם כאשר הוא נחשף לשקרים של ראש הממשלה, מי שהוא משפרר בערוץ הפטריוטי, בוחר שי תמוז לפטור זאת בכך ש"אין אישיות חשובה בעולם שהגיעה לגדולה רק בזכות האמת […] כולם נעזרו בשקר".
אל ישי שריד התוודעתי ברומן המקורי "גן נעמי", שהגיבורה שלו היא גננת, ומאז השתדלתי לקרוא את מרבית ספריו. אני מחבב את הפרוזה שלו: היא מעניינת, הקריאה בה קולחת, והגיבורים שלו מגוונים ושונים בתכלית מרומן לרומן (במאמר מוסגר: להבדיל מאותה הסופרת שמשכפלת ברומנים שלה את דמות האשכנזייה החמוצה חזור ושכפל). נכון, יְפי השפה אינו הרכיב הכי חזק בכתיבה של שריד, אבל שאר הרכיבים מחפים על כך.
שריד אף נוטה לעסוק בספריו בסוגיות אקטואליות במציאות הישראלית – כרישי נדל"ן, המסעות לפולין, הטיפול בתלונות על הטרדה מינית… עד עכשיו זה עבד לו יפה. אלא שב״הפאנליסט״ נדמה ששריד צועד צעד אחד יותר מדיי. הרומן הזה הוא לא סתם יצירה ריאליסטית, והוא אפילו מעבר לרומן מפתח, מפני שאין בו ניסיון לטשטש פרטים או להעמיד פנים שהעלילה בדיונית, אלא הוא חיקוי בוטה של המציאות: הערוץ הפטריוטי המתואר ברומן שהוא כמובן שיקוף מדויק של ערוץ 14, הסצנה (המוצלחת) שבה מופיע יאיר לפיד בשמו המפורש ובתוארו, התיאורים של שר המשטרה שדומים להפליא לדמותו של בן גביר, שר המשפטים שמכריז רפורמה במערכת המשפט ויוצא נגד האליטות, ראש הממשלה בעל "קול הבריטון שאין לטעות בו", והפאנליסטית "נירית דינור" – כל אלה משווים לרומן אופי כמעט סאטירי.
בעיניי, ההחלטה של שריד לספר סיפור שהוא העתק-הדבק של המציאות העכשווית היא בעוכרי הרומן. קודם כל, משום שהסנסציוניות הנלווית לכך גונבת פוקוס מהתמה המרכזית. מעבר לכך, לקרוא קווי עלילה מוכרים, כאלה שמסוקרים לעייפה מדי יום במהדורות החדשות, היא חוויה פחות סוחפת. כך, שבגמר הקריאה, הגם שהיא הייתה לי נעימה, לא נחקק בי איזה רושם ולא נותרתי עם הֶדף רגשי שהמשיך ללוות אותי.
יש לי תחושה שדווקא חלוף הזמן יעשה חסד רב יותר עם הרומן הזה, שהוא זקוק למרחק מהאירועים ומהדמויות, שכוחו יהיה רב יותר אם הוא ייקרא פחות כרומן מפתח סאטירי ויותר כמעשייה אלגורית.