אל רומן הביכורים של שירה כרמי, "דיאנה ודויד", התוודעתי בזכות הופעתו ברשימה הארוכה של המועמדים לפרס "ספיר", רגע לפני שהוצא מהרשימה הקצרה. איזה מזל.
בלי אפילו משפט אחד של אקספוזיציה מוטל הקורא לתוך המאורע המחולל. "ערב אחד התחלתי לחשוד שלדויד יש מאהבת", פותחת דיאנה, גיבורת הרומן. מכאן ואילך יוצאת לדרכה העלילה בדהרה, ושומרת על המקצב שלה מהלך 216 עמודים. זהו ללא ספק אחד הרומנים הקריאים והקצביים ביותר שנתקלתי בהם לאחרונה.
בלשון רזה, ללא כחל, מוסרת לנו דיאנה, מתווכת דירות בשנות הארבעים לחייה, את שרשרת האירועים מאז אותו ערב מחולל שבו קיבל דויד, בן זוגה הפסיכולוג, שיחת טלפון מחשידה. עלילת הרומן מתרחשת בצפונה של תל אביב בת ימינו, מאוד בת ימינו ("שילמתי עירבון על הקביים בביט", "חזרתי בגט טקסי"), או אולי כמעט בת ימינו – רגע לפני פרוס המגפה. אם כי, לתל אביב אין נוכחות בולטת או מרשימה במיוחד ברומן, שבו מרב המשאבים מוקצים לתנועה מתמדת קדימה עם השתהות מועטה לתיאורי צבע.
צריך לומר, שעל אף השפה השדופה של הרומן, כרמי מצטיינת בדימויים (אל דאגה, הללו מצויים בדיוק במינון הנכון, לא מדובר חלילה בהצפה דנה ספקטורית). כמעט תמיד אלה דימויים משובבי נפש ("מרחתי על פניי יותר מדיי מייק-אפ ונראיתי כמו פרוסה עם חמאת בוטנים") או עזי מבע ("העיניים של דויד, שחורות וחדות, שחו כמו זנבות של כרישים בין קירות הבטון של משקפיו", "האגן המסורבל שלי נע כמו האגן של הבולדוג שלנו, שייקספיר, ועור הבטן שלי השתרבב כמו שפתיו"). זו משימה קשה לייצר דימויים שהם גם מוחשיים וגם רעננים וכרמי, כאמור, מתבלטת שם.
הקריאוּת הרבה של "דיאנה ודויד" מתעתעת. התחושה היא שאישוניך רצים על שורות המילים כאילו מדובר בספר טיסה במשקל נוצה, ולא כך הוא. מתחת לשכבת הפשט של השפה הכמעט עירומה, רובד הדרש מזמין התעכבות. הרומן של כרמי בוחן את סוגיית גבולות הכנות בין בני זוג: היכן בדיוק הגבולות הללו עוברים, והאם בכלל מערכת יחסים שבה הכול פרוס על השולחן יכולה לתקון, או שמא מדובר בתנאי הכרחי וכל מופע של החבאה, ולו השולי ביותר, מפיל את הקשר לזיוף, כלשונה של אחת הדמויות ברומן, "להיות ביחד מי שאנחנו באמת – זאת אהבה".
דיאנה חוזרת ומתארת את הדינמיקה של היחסים שלה עם דויד כמין ריקוד שיטוי, "בלי כוונה שיטינו זה בזה למן הרגע הראשון", היא מספרת, כשהסיפא של המשפט הזה שלה חוזר במשפט אחר, "התחושה הזאת שלי, שהוניתי אותו למן הרגע הראשון". היא אף מנדבת וידוי חושפני ביותר ("את מה שאני עומדת לספר עכשיו אף אחד לא יודע עליי") על תשוקותיה ודחפיה, שעבדה קשה כל חייה להכמין. זאת אומרת, היא מתוודה בפנינו – הקוראים – אך בשום אופן לא בפני דויד. הלה, לעומתה, במהלך ניסיונותיו להתגונן מצדד בתפיסה שלפיה "גם מותר לי… שיהיו לי פה ושם דברים פרטיים שלא קשורים אלייך". אלא שהגילויים המביכים של דיאנה על אורחותיו מעמידים בספק את חוסר הפניות של האמירה הזו. חלק מאותם גילויים של דיאנה מתאפשרים הודות לפעולות רחרוח בלתי נלאות, בלשון המעטה, שהיא מבצעת (ומבלי להיכנס לספוילרים, ביני לביני תהיתי אם כרמי קראה את הרומן By Blood של אלן אולמן וקיבלה ממנו השראה).
עליי להודות, שאל הרומן היפה הזה התוודעתי אך ורק בזכות הופעתו ברשימה הארוכה של המועמדים לפרס "ספיר". בינתיים, הוא כבר הספיק להידחק החוצה מהרשימה הקצרה, כך שאני שמח שיצא לקוראו בין השמשות של הרשימות.