"ביוטופ": אורלי קסטל-בלום מציגה כיצד נראה אורח חיים בלבדי

אורלי קסטל-בלום חוזרת, והפעם בלי התחכמויות מעייפות, עם רומן ריאליסטי קומפקטי, "ביוטופ" שמו, שבו היא עושה את מה שהיא הכי טובה בו: להתבונן ולרשום.

ביוטופ

היה זה בכיתה י' כשהתחלתי לשמוע סביבי מילה זרה בעלת צליל מסתורי, "ביוטופ". חיש מהר התעדכנתי במשמעותה, והתחלתי אף אני לשאול תלמידי מגמת ביולוגיה שנקרו בדרכי: "על מה הביוטופ שלך?" אלה היו עונים ברום חשיבות, משל עמד הביוטופ שלהם לחשוף את סודות היקום.

בספרה האחרון מכריזה אורלי קסטל-בלום על ביוטופ משלה. בית הגידול שבחרה אינו אקולוגי כי אם אורבני: מתחם תל אביבי של כמה עשרות מטרים הקלוע בין שדרות שאול המלך בואכה לונדון מיניסטור, רחוב דובנוב וגינת השופטים. היצור החי שבמוקד הביוטופ הינו הברנש ז’וזף שימל: פרנקופיל, מרצה לשעבר בחוג לתרבות צרפת באוניברסיטת תל אביב (עד לפיטוריו), רווק מושבע ("שום מרמור ותסכול על שאני חי כנזיר בלי אישה"), המתגורר, שלא לומר מסתגר, בדירה אשר בבעלותו.

בביקורת ב"הארץ" נכתב על הרומן, בפומפוזיות מה, ש"קסטל-בלום מפצחת את אובססיית הנדל"ן הישראלית". אני לא יודע לגבי זה. מה שכן עושה קסטל-בלום בביוטופ שלה, באופן מרשים ומענג בעיניי, הוא לתאר בצורה מוחשית ולפרטי פרטים, את היום-יום של מי שמנהל אורח חיים בלבדי, כלומר, מי שבחר מרצונו לחיות לבד, ולא זו אף זו, לתאר את היום-יום של מי שמנהל אורח חיים ביתי, במלוא מובן המילה: ההתרפקות על השהות בבית, לרבות התצפיות התדירות ממרפסת השירות, האכילה בעמידה וההיקשרות הגובלת באובססיביות לשכיות החמדה הממלאות את חלל המגורים. 

ועתה, לדעה לא פופולרית: בניגוד לעילפון החושים סביבה, אני מודה שאף פעם לא התפעלתי מכתיבתה של אורלי קסטל-בלום. ספריה לא משכו אותי, מכמה סיבות. בראש ובראשונה הז׳אנר הבדיוני, הלא ריאליסטי, שהרבתה לכתוב בו ושאני סולד ממנו, לכך נוספה השפה הרזה יחסית, ולבסוף ההתעקשות שלה להתחכם, שאני פירשתי כמאמץ יתר – כל אלה הרתיעו אותי. אלא שמקריאת "ביוטופ" דווקא נהניתי. קודם כל, ואולי החשוב מכול, התחלתי לקרוא את הרומן, והפלא ופלא – ריאליזם! עוד יתרון מובחן של קסטל בלום שאין להכחישו הוא כתיבה לא ארכנית, דבר שתמיד ראוי להערכה מבחינתי. 

התיאורים הם הצד החזק ברומן הזה, שם קסטל-בלום במיטבה. בכוחה למשל לברוא דמות בשר ודם באמצעות כמה משיכות מכחול מילוליות, "אישה באה בימים שסנטרה מחובר לצווארה מכוח הגרוויטציה של השנים, והזפק שלה רוטט, בהשהיה של חצי שנייה, עם כל תנועה שלה. היא הייתה לבושה בהידור ועדויה צמידי זהב. שיערה היה לבן-תכול ותפוח".

מחציתו הראשונה של הרומן שובת לב. מעבר לאקספוזיציה, שבה אנחנו מתוודעים לאורחות חייו ולעברו של שימל, היא כוללת גם כמה סצנות מרנינות. דווקא המאורע המחולל, המגיע ברומן באיחור רב, הוא הנקודה שממנה והלאה מידת העניין שלי במתרחש פחתה קמעה. במילים אחרות, איכשהו דווקא העדר העלילה עשה חסד עם הרומן הזה, ואילו העלילה היא עקב אכילס שלו, בעיקר ההתרחשויות, הסובלות מחוסר אמינות, האורזות את סופו. 

ואחרי הכול, מדובר ברומן קומפקטי, רענן, כתוב בנימה הומוריסטית, ובעיקר זהו הרומן שבזכותו התפייסנו, אורלי קסטל-בלום ואני.