אתמול, כשביקשתי לרדת מקרון הרכבת וכמעט נרמסתי על ידי נוסעים שהיו נחושים לעלות עליו, נזכרתי ברשמים שהעליתי על הכתב בביקור מולדת קודם.
לנגד עיניים מערביות מתרחשים קרבות הישרדות, הם מלווים אותי באשר אפנה במהלך ביקורי בישראל.
הנה למשל, אני נמצא בבנק, ממתין בתור לפקידה. מגיע איש, עוד לא חולפת שנייה, והוא כבר יורה בטון אחוז פאניקה לעבר הממתינים: מי אחרון בתור! ואז דואג להכריז בקול רם, שלא יהיו כל ספקות, על מיקומו.
מגיח איש אחר, וניגש בתמימות אל הפקידה שבינתיים עסוקה עם לקוח, כפי הנראה רק כדי שזו תכווין אותו, אלא שהוא עוד לא מספיק לפנות אליה, וכבר מסתער לעברו, ככוח חלוץ בקרב בלימה, האיש שמיקומו ראשון בתור. הלה מבהיר לו בליווי שפת גוף עצבנית, שמה זה פה, מה נראה לו, יש תור.
ובכלל, קשה להתעלם מהמתח השורר בחלל, כמו גם ממבטיהם של הממתינים, המורמים תדיר ממסך הטלפון שלהם, משגיחים שמיקומם עודנו בטוח, ושאין מי שאורב לפתחם.
ואני מתבונן במתרחש סביבי, ושב ומזכיר לעצמי שלא, אני לא ממתין בתור כדי לקבל תלושי מזון ואף לא כדי לזכות בלב או בכליה; אני, בסך הכול, בבנק! מחכה לשאול את הפקידה דבר מה טפל.
כמו מי שחוו מחסור בילדותם ואז בבגרותם נוטים לפצות על כך בפזרנות ובמותרות, כך נדמה שהישראלים חוקקים חזק כל כך בתודעתם את המקרים שבהם נפלו קורבן לרמייה כלשהי, עד שבעל כורחם הם נדחפים לעמוד כל העת על המשמר, לוודא שמא לא עובדים עליהם, שמא לא מסתתר לו מאחורי הפינה – עוקץ מכאיב.
אני צופה בהתרחשויות הללו – בשדות הקרב, באנשים הנשרדים – ומבין בצער שככל הנראה לקחתי בהן חלק עד לא מזמן, וככל הנראה אשוב, מבלי משים, לקחת בהן חלק כשאחזור לגור כאן.
אך כרגע, לנגד עיניים מערביות, המראות הללו הם זרים ונוגים, עד מאוד.
תמונה: ״חוק הפרא״, Charles S. Raleigh