ירושלים-נצרת

נכתב בעקבות הצעת החוק של ח"כ עיסאוי פריג' להחלת מפגשים בין תלמידים יהודים וערבים.

ירושלים - נצרת

בתיכון שלמדתי בו הייתה תוכנית של מפגשים עם תלמידים ערבים מבית ספר תיכון בנצרת. בפעם הראשונה אנחנו נסענו אליהם. היות שלזכור פרצופים זה לא בדיוק הפורטה שלי, הבנתי די מהר שאני ניצב בפני בעיה, איך להצליח לחקוק בזכרוני פנים של כמעט 40 אנשים חדשים. או אז צץ במוחי רעיון: בצבעים וגוונים אני דווקא כן חזק, אם כך מדוע שלא פשוט אשנן את שמות התלמידים על פי הבגדים שהם לובשים? באותו הרגע חשבתי שהמצאתי את החשמל.

אלא שכמו באגדה על עמי ותמי, שפיזרו פירורי לחם כדי לסמן את דרכם רק כדי לגלות מאוחר יותר שהציפורים אכלו אותם והם אבודים ביער, כך גם אצלי: החור בתכנית התגלה במלוא חומרתו כששחר חדש הפציע ויום חדש התחיל. הגעתי לבית הספר, נכנסתי לכיתה וגיליתי שוב עשרות פרצופים חדשים: התלמידים החליפו בגדים – ואני הבנתי שהלך עליי. נותרתי חסר אונים, בקושי מזהה את התלמיד שבביתו התארחתי. את המשך אותו היום כבר אינני זוכר, כנראה מנגנון ההדחקה עשה את שלו.

מה אני בכל זאת זוכר מהמפגש כולו? את ההפתעה מעד כמה הדעות שלהם היו שונות כל כך משלי, עד כמה הסיפור שהם סיפרו היה שונה מהסיפור שאני ידעתי לספר; את ההשתאות שלי מכך שהיו שם מי שהגדירו את זהותם כפלסטינית אבל בה בעת אמרו שאם תקום כזו מדינה הם לא ירצו לעבור לחיות בה; ולבסוף, את האופן שבו הם נדמו בעיניי כמקובעים ומבוצרים בעמדותיהם (מניח שגם הם חשבו עלינו אותו הדבר).

ואני זוכר שיצאתי משם עם פחות תקווה ממה שהגעתי איתה, אבל כן יותר מפוכח, הרבה יותר מפוכח, לאו דווקא במובן הפסימי: הבנתי שלפחות אני יודע יותר מי הם אלה שחיים לצדי, שיש להם שמות (וקולקציית בגדים מגוונת, כמסתבר), ושאמנם מכאן ועד פיוס ושלום ארוכה היא הדרך, אך שבירת החומות הזו היא השלב הראשון, ההכרחי, לשם כך.

מספר שבועות לאחר מכן אמור היה להתקיים ביקור הגומלין של התלמידים מנצרת אצלנו, אלא שכמה ימים קודם ברוך גולדשטיין החליט לבקר במערת המכפלה, וההורים שלהם חששו לשלוח אותם בגפם לירושלים. בכך נסתם הגולל על המפגשים.

תמונה: טבע דומם עם תאנים ולחם, Luis Meléndez