הכְשרת חחח

הכשרת חחח

חח או חחח – זאת השאלה. מה נעלה יותר, להפגין נדיבות עם חחח למשהו שהוא רק חח, או להיות נאמן לעצמך ולדבר גלויות: חח, זה כל מה שזה. את התהייה הזו העליתי לפני כמה חודשים בפוסט קצרצר בפייסבוק, ונדמה לי שהיא מקפלת בתוכה חלק מהסיפור של חחח, צירוף האותיות אשר הלך ונשגר בשנים האחרונות בעברית הכתובה. החיווי ״חחח״, שאינו אלא המקבילה העברית ל-LOL, השתרג כל כך בשפה, עד שקשה היום לאתר תכתובת פמיליארית בלי לפחות מופע אחד שלו.

ההיתקלות הראשונה שלי ב"חחח" צרובה היטב בזיכרוני. זה קרה בשנת 2003 במהלך התכתבות קלילה עם חברה טובה, דומני שהתכתבנו בתוכנת מסנג׳ר של ווינדוס. הקלדתי משהו, והיא פתאום החזירה ״חחח״. לא היה לי אז מושג מה אומר רצף האותיות הזה, וקראתי אותו כ״חה חה חה״ באינטונציה של מישהו שמגיב בבוז לבדיחה לא מצחיקה. לא קרה כלום, הרגעתי את עצמי, קורה. ניסיתי שוב – אך ללא הועיל, מענה ״חחח״ לעגני הגיח מולי פעם נוספת. אני זוכר עלבון מהול בבלבול, בעיקר לא הבנתי מה פשר מפגן העקיצות הפתאומי מצד החברה, שלא תאם כלל את אישיותה הנעימה. רק בהמשך ההתכתבות, כשרצף החי״תים ניתך עלי בשלישית, העזתי לשאול אותה לגביו. היא הסבירה לי, שחברה שלה לימדה אותה שככה כותבים כשרוצים להביע צחוק. השכלתי גם אני, ובעיקר – רווח לי.

מאז עברו אינספור מופעי חחח הלוך ושוב על הצגים המרצדים בחיי, ולמרות ההתקבלות הבלתי מעורערת של המחרוזת הזו בשיח הכתוב, הופתעתי לגלות אצלי גינוני הדרה כלפיה. במהלך ריאיון עיתונאי שערכתי לאחרונה עם זמר ישראלי, ביקשתי לשאול אותו שאלה לגבי קטע משיר שכתב. הטקסט של השיר היה באנגלית, ומכיוון שהריאיון התנהל בעברית היה לי נוח לתרגם את השורות הרלוונטיות בבואי לצטט אותן באוזניו. אלא שהתרגום שלי היה מילולי ולא קלח בעברית, ובשנייה שסיימתי להקריא אותו פלט לעברי המרואיין בטון ציני-מריר: ״נורא״. למשמע התגובה הכנה שלו צחקתי. מאוחר יותר, כשהתחלתי לכתוב את הכתבה עצמה, התלבטתי כיצד לשחזר בה את הרגע הזה בשיחה. הרהרתי בדבר, ולא הצלחתי לחשוב על אף דרך שתהיה אלגנטית דיה. לבסוף, צף במוחי רעיון: למה שלא אכתוב פשוט ״חחח״, תהיתי – ומיד התמלאתי חלחלה. הטהרן שבי סבר שמופע של חחח בגוף הכתבה הוא בבחינת חילול הקודש, לא פחות. זו אפילו לא מילת סלנג, טינפתי במרץ, אלא רצף אותיות שגובל באימוג׳י.

אלא שככל שנברתי בסוגיה נוכחתי לדעת שלא רק שחחח היא מילה לכל דבר ועניין, היא אף מילה משוכללת למדי, רב-משמעית ורב-צורנית. עם הזמן התגבש לו סולם דרגות סביבה: ״חח״ פירושו צחקוק, ״חחח״ הוא צחוק, וכל המרבה בחי״תים – חחחחחחח, למשל – מבקש להביע צחוק משוחרר ועוצמתי יותר. זאת אומרת, ערכי החיסרון והפלגה של ״חחח״ מולחמים היישר אל תוך בסיסה. יתרה מכך, זה מכבר הופקעה חחח משימושה הבלעדי, והחלה לשמש גם כ-filler word בשפה הכתובה, מילה יתירה שדוחפים למשפט כדי למלא בו חלל: ״מה המצב חח?״, ״חח הכל טוב״, ״מחר בערב נצא? חחח״. בשפה הדבורה התופעה הלשונית הזו באה לידי ביטוי במילים כגון ״כאילו״ או ״כזה״, שנוטים לשבץ במשפטים כדי להחליק את הנימה שלהם ולשייף מהם זיזים חדים. ואילו במקרה של ״חחח״ מדובר, להתרשמותי, בניסיונות לרכך את הטון ולעטוף את המילים בדוק של קלילות, שמא כוונת הכותב תיפול קורבן לחוק פו.

חזרתי אפוא אל דילמת הריאיון העיתונאי שלי, והכרעת הדין כמו כתבה את עצמה. ״חחח״ מדויקת יותר מכל חלופה אחרת שעומדת לרשותי, פסקתי, והיא אף פורעת את המכובדות המעושה של מעמד הריאיון, ומייצגת נאמנה את הדינמיקה הלא פורמלית שמתקיימת במהלכו. טיוטת הכתבה ריצדה מולי. רכנתי אל עבר המקלדת, והקשתי על מקש האות חי״ת, פעם ועוד פעם, ופעם שלישית. ואז כריתי אוזן לעבר החלון לשמוע את יללות הסירנות המתקרבות של משטרת הטהרנות.

תמונה: עורך דין מוורמונט, Horace Bundy