מפעם לפעם אני נשאל מה הביא אותי לפתוח את הבלוג הזה. אינני יכול לענות על כך במשפט; ישנה השתלשלות עניינים, ישנו סיפור שצריך לספר. אז ככה –
בתחילת 2015 עשיתי רילוקיישן לסן פרנסיסקו, וכצפוי המעבר טמן בחובו קשיים שונים (מפאת אלרגיה אינני משתמש במילה המכובסת "אתגרים"). אלא שלשמחתי תחושת הארעיות והמרחק מהבית חוללו גם לא מעט פלאות. בין היתר, אחרי שנים שבהן רפרפתי סביב עניין הכתיבה, התחלתי לכתוב באופן מסודר.
כל זה לא קרה ביום ערפילי אחד, אלא היה תוצאה של תהליך. בתחילת 2016, שנה למניין הרילוקיישן, חזרתי מביקור מולדת כשאני נחוש לעשות משהו עם עניין הכתיבה. הנחישות הזו ננסכה בי בעקבות שיחה עם חברה טובה שפגשתי לארוחת בוקר במהלך הביקור. יחד ניסינו לחשוב על נתיבים שבהם אוכל לממש את הרצון שלי להתנסות בכתיבה עיתונאית ומגזינית. כשנָחַתִּי חזרה בסן פרנסיסקו חיכה לי בתיבת הדואר הנכנס מייל מאותה חברה, הכותרת שלו הייתה "סיכום פגישה", אך הטקסט הסמוי שלה היה: "אינני מתכוונת להרפות ממך".
אחת מהאופציות שחשבנו עליהן היה המגזין הדיגיטלי אלכסון. אזרתי אומץ, ופניתי בעניין לחבר שעובד שם. ניסיתי לגשש מולו, לברר מה בכלל הסיכוי שתהיה התעניינות מצד העורך. הוא ענה: "אתה יכול לשלוח רשימת רעיונות, אבל הכי טוב זה לשלוח טור לדוגמה, או לפחות אבסטרקט. אני לא יכול להבטיח דבר, אלא רק שאעביר את החומרים עם המלצה חמה ממני. תהיה מעוניין?"
מובן שהייתי. כתבתי שלושה קטעים קצרים, קטעים שהיום נראים לי כמו עובָּרים לא מפותחים. בכל זאת העורך כנראה זיהה שם משהו, וביקש שאבחר אחד מהם וארחיב אותו. כך נולד הקטע הראשון שנקרא "רילוקיישן", קטע שהיה מהורהר, עגמומי וממרחק הזמן אוסיף: מצויד בתחמושת לשונית מוגזמת. מפה לשם פורסמו עוד טורים, ואפילו התהווה לו מדור בשם "עובד זר", שבו נברתי בהיבטים שונים בחוויית ההגירה. באיזשהו שלב חשתי שמיציתי את מה שיש לי לומר בנושא, ועברתי לכתוב טורים בנושאים אחרים. במקביל התחלתי לפרסם ריאיונות שערכתי עם דמויות מעניינות באזור עמק הסיליקון. לצד עבודה במשרה מלאה, כבר שנה וחצי שהכתיבה היא העיסוק הצדדי והלא מכניס שלי, אבל בכל מובן שאינו כספי, הכתיבה היא העיסוק המרכזי והמכניס שלי.
לפני חודשיים וחצי חנכתי את הבלוג הזה, זוטי דברים. הקמתי אותו מסיבה טכנית לחלוטין, לאחר שלא הצלחתי למצוא אכסנייה לפרסם בה ריאיון מסוים שעשיתי, ובאיזשהו שלב נמאס לי לחזר אחרי פתחי מגזינים ועורכים. הרעיון הלך וקרם לו עור וגידים, כשפתאום עלה בדעתי, שאם כבר יש לי בלוג, זו הזדמנות לאסוף קטעים ("שטויות" כלשוני) שפרסמתי לאורך השנים בפייסבוק. רבים מאותם קטעים לא עמדו במבחן הזמן, אך בכל זאת מצאתי כמה שסברתי שהם עדיין ראויים. כך נולדו ה"זוטות" ואיתן הקו המוביל של הבלוג, העיסוק בזוטות, עיסוק שאהוב עליי עד מאוד.
נכון לעכשיו יהיה מדויק לומר שאני בלוגר מעט מתוסכל. מאז שהבלוג עלה לאוויר אני מנסה ללא לאות להרחיב את התפוצה שלו, אפילו כתבתי לא מזמן פוסט שבו פירטתי את מהלכי השידול המביכים שמצאתי את עצמי נוקט בהם. קראתי הרבה מאמרים עם טיפים לקידום בלוג אישי, ויישמתי לא מעט מהם. אלא שבעוד שכל הצעדים הללו עזרו לשדרג את הבלוג מן הבחינה הויזואלית, הממשקית וה-SEO-ית, עדיין לא מצאתי דרך יעילה, ולא אמישית, שבה אוכל להגיע לעוד אנשים, אנשים שמדברים אותה שפה כמוני.
אוהבת את שם הבלוג, את הכתיבה ואת הסגנון האותנטי והישיר. לאחרונה עברתי עם ילדיי מירושלים לכפר סבא, ואני לגמרי מזדהה עם תחושת הבדידות והזרות שאתה מדבר עליהן כאן. אמנם המעבר היה מבחירה אבל הקושי (במיוחד שלי) שקיים, הגם שאין להשוותו למעבר למדינה זרה. אני אוהבת את הכנות שבדבריך ומתחברת (תמיד) לאמת.
אמשיך לעיין בדף שלך וליהנות מכתביך. ????
תודה רבה, חני! מקווה שההזדהות עוזרת לך במשהו עם ההתמודדות שלך.