הרחק מארצה, הרחק משפתה, בלב עולם ההייטק והאקדמיה, מעניקה יעל ענב טיפולים פסיכולוגיים לעובדי אוניברסיטת סטנפורד. ריאיון על עברה כיזמת, על עבודתה כפסיכולוגית, ועל הסדנאות שבהן היא מדריכה הורים לילדים אוטיסטים בשימוש בכלים שונים לוויסות רגשות.
תוצאות הבחירות האחרונות בארה"ב לא הותירו את יעל ענב אדישה, ולא מהסיבה שאתם עשויים לחשוב עליה. למחרת יום הבחירות התייצבה ענב, פסיכולוגית במרכז הייעוץ לסגל באוניברסיטת סטנפורד, במקום עבודתה. "היה ברור לי שיהיה מאוד אמוציונלי, אבל לא דמיינתי עד כמה! אנשים הלכו ובכו, אנשים הרגישו שזה סוף העולם. החלק הכי קשה היה שגם המטפלים הרגישו ש'איך בכלל אנחנו יכולים לטפל במישהו, כשאנחנו בעצמנו מרגישים שזה סוף העולם'. גם לי לא היה קל, אבל מן הסתם אין לי אותה רמת מעורבות, אמרתי להם: 'חבר'ה, אני מרגישה יחסית בסדר, אתם יכולים לשלוח אליי אנשים…' היה לי מעניין באותו יום ברמה התרבותית".
מרכז הייעוץ לסגל שבו עובדת ענב מעניק טיפולים פסיכולוגיים לעובדי אוניברסיטת סטנפורד. השירות הזה ניתן להם לגמרי בחינם, ומשיקולי תקציב מסגרת הטיפול מוגבלת לעשר פגישות פֶּר בעיה. בנוסף, ענב היא פוסט-דוקטורנטית באוניברסיטה, ומטפלת בקליניקה הפרטית שלה בפאלו אלטו. זו השנה הרביעית שהיא מתגוררת בעמק הסיליקון בקליפורניה, לשם עברה עם משפחתה בעקבות עבודתו של בן זוגה, איש הייטק. בעברה עבדה במשך שתים עשרה שנה באינטל, תחילה כמגייסת במשרת סטודנט ("בדיוק הקימו את מפעל השבבים בקריית גת והיו צריכים לגייס 'רק' אלף איש"), ובמרוצת השנים התקדמה לתפקיד מנהלת משאבי אנוש של אינטל חיפה האחראית על למעלה מאלף איש. במהלך התקופה הזו השלימה תואר שני בפסיכולוגיה קלינית והחלה בלימודי דוקטורט.
זהו אינו הרילוקיישן הראשון של ענב. קדם לו רילוקיישן בן ארבע שנים בסין, גם הוא בעקבות עבודתו של בן זוגה. לאחר שנת התאקלמות בסין, שבמהלכה גם סיימה לכתוב את עבודת הדוקטורט שלה, גילתה ענב את היצר היזמי שכלל לא ידעה שקיים בה. "ראיתי שבעלי התקשה להבין מי מתאים ומי לא מתאים כשגייס שם אנשים, ואז אמרתי: 'אולי אפשר להביא לפה את כל הרעיון של מרכזי הערכה'". היא בדקה את שיטות המיון בסין, גילתה שאין שם מרכזי הערכה מקומיים ושהחברות הזרות שניסו להקים כאלה עשו זאת באנגלית ולא בסינית, למרות שמעטים הסינים שיודעים אנגלית ברמה שמתאימה לענות על מבחני האישיות האלה.
ענב הבינה שעלתה על משהו. היא יצרה קשר עם מספר חברות בישראל, ובסופו של דבר חתמה על שותפות עם חברת "אדם מילוא" והחלה להתאים את המבחנים, מבחינת שפה ותרבות, לסין. המהלך הושלם, הפיילוטים עברו בהצלחה, אבל כל העת ריחפה מעליה עננת אי ודאות. "לא ידעתי עד כמה זה יתפתח, לאן אני לוקחת את זה, וכמה זמן אשאר שם. הגיע זמן שבו לא רציתי להישאר עוד בסין, ובנוסף היחסים שלי עם השותף-משקיע שלי היו מורכבים". היא החליטה, בלב כבד, לסגור את החברה. "קשה לי להרגיש שאני נכשלת, אז לקח לי הרבה זמן לעשות את הצעד הזה. בהתחלה ראיתי בעיקר את החלקים השליליים ושמתי דגש על חוסר ההצלחה, אבל לאט לאט עברתי תהליך ולמדתי להעריך את הדרך המרתקת שעברתי, שכללה מפגשים מעניינים עם התרבות הסינית וגילוי של כוחות שהיו בי ליזום ולקדם את הפרויקט הזה".
כששמעתי שאת פסיכולוגית עובדים בסטנפורד, תהיתי איזה עניינים יכולים כבר לטרוד את מנוחתם של מי שעובדים באוניברסיטה יוקרתית וחיים באזור מלא נוחות כמו עמק הסיליקון?
"גם אני שאלתי את עצמי את השאלה הזו, זה מאוד עניין אותי. היום, אחרי שנתיים וחצי, אני יכולה להגיד שהבעיות מאוד דומות לכל מקום אחר: יחסים, גירושין, חרדה, דיכאון, כל הדברים שרואים בכל מרפאה פסיכולוגית אחרת. אנשים הם אנשים, גם אם הם עובדים באוניברסיטה יוקרתית כמו סטנפורד, וגם אם יש להם יותר כסף או אמצעים. עם זאת, אנחנו נתקלים לא מעט בעניינים שקשורים לפוליטיקה בתוך האוניברסיטה. במיוחד אצל פוסט-דוקטורנטים, שזאת הרמה הכי נמוכה בהיררכיה שאיתה אנחנו עובדים, ושעליהם מופעל כנראה הכי הרבה לחץ. יש להם הרבה קשיים מול האנשים שאיתם הם עובדים".
האם הרקע שלך במשאבי אנוש עוזר לך להתמודד עם הטיפולים, במיוחד עם אלה שקשורים לעבודה?
"בדיוק דיברנו בישיבת צוות על כך שיש אנשים שמרגישים יותר נוח להתמודד עם הדברים האלה, ואנשים שפחות. וברור שזה מאוד עוזר לי, אני מרגישה שעבדתי בתוך ארגון. אני חושבת שאם לא הייתי עובדת מעולם בארגון, אז היה לי קצת יותר קשה להבין או להזדהות. למשל, הרבה פעמים מגיעים אליי אנשים עם קושי שקשור לדינמיקה ארגונית, והיכולת להבין מה מזה שייך להתנהלות הארגונית ומה להתנהלות האישית של המטופל בהחלט יכול לעזור במתן פרספקטיבה ובחשיבה איך לסייע לאותו אדם".
מכיוון שמדובר במטופלים שנתפשים בחברה כמוצלחים ואינטליגנטים, אני תוהה אם את נתקלת בתופעות של פער בין האופן שבו האדם תופש את עצמו לבין האופן שבו הוא נתפש בעיני החברה.
"כן, יש אנשים שמצליחים בכל היבט אובייקטיבי ועדיין יש משהו בקול שלהם, מאוד לא בטוח, שמרגיש לא מוצלח".
ואת מנסה להעמיד אותם על טעותם?
"זה מאוד מורכב. קודם כל ישנו הניסיון להבין מה המקור לפער הזה, למה יש תחושות ערך עצמי כל כך נמוך, כי זו אינה מציאות, זה בא ממקום אחר. ואז צריך לנסות לעזור, רק לומר: 'שמע, אתה נורא מוצלח' או לספור פרסומים זה לא יעזור, כי כנראה אמרו לו את זה הרבה לפניי".
ובמקרים כאלה למשל, אחרי עשר פגישות כבר רואים שינוי?
"זה משהו שמאוד הטריד אותי, כי בארץ, כשטיפלתי, אלה היו טיפולים ארוכי טווח ומאוד חששתי מזה, ועוד אמרו לי: 'חלקם אפילו לא מגיעים לכל עשר הפגישות, הם מסיימים עוד קודם'. אז קודם כל, יש מקרים שאנחנו באים ואומרים לאנשים: 'תראו, זאת נראית בעיה מורכבת, ואולי עדיף שלא נתחיל טיפול', וממליצים להם על מטפלים בחוץ. אבל תתפלא לשמוע – ואני אומרת את זה כי גם אני התפלאתי להבין ולחוות את זה בעצמי – שבעשר פגישות אפשר לעשות לא מעט, ויש לפעמים תהליכים מאוד משמעותיים שקורים בטווח הזה".
את יכולה לתת דוגמה לשינוי מרחיק לכת שחל תוך עשר פגישות?
"מישהו שהגיע עם כעס מאוד גדול כלפי מקום העבודה שלו, הרגיש שנעשה לו עוול מאוד גדול, והסתובב עם זה במשך מספר שנים. והוא הצליח לעבור תהליך… יפהפה, שבו הוא הבין איך להפסיק להיות קורבן, עד כמה זה לא משרת אותו, ואיך להתחיל לנהל את הקריירה והחיים ולנתב אותם למקומות אחרים. הרגשתי איך בכל פגישה ההבנה הזו שוקעת עוד טיפה ועוד טיפה, עד שהוא הפך להרבה פחות ממורמר והרבה יותר שמח. לפני כן הוא לא הצליח להתקדם, הוא כל הזמן עסק במרירות ובתסכול, וב'כמה זה לא מגיע לי'".
זה קשה לשקף לבנאדם את המצב שלו?
"האדם הזה מדהים, יודע להקשיב, לקבל ביקורת ולשמוע חלקים קשים. אבל זה מאוד תלוי בבנאדם. אני אף פעם לא אגיד משהו, לפני שארגיש מי הבנאדם וכמה הוא יכול להכיל, זה חלק מהאחריות שלי. יש אנשים שאני יכולה לשבת אתם גם חמישים פגישות, ולא אהיה מסוגלת להגיד להם את זה בלי שתהיה תגובה מאוד קשה מצדם, וזה כנראה גם לא ייפול על אוזניים קשובות ולא יחלחל פנימה, ולא יועיל. לפעמים זה קצת מפחיד, אתה חושב שאתה יודע מה הולכת להיות התגובה, וזה לא מה שציפית. לפעמים אני עושה טעויות וצריכה להתקפל".
הרבה עובדים פונים לקבל טיפול?
"כן. המון עובדים פונים לטיפול. אני עדיין רואה אנשים שמהססים או שמרגישים לא בנוח, מכיוון שחדר ההמתנה הוא משותף. יש אנשים שבכלל לא שמים לב לעניין הזה, ויש אנשים שאתה רואה שזה מאוד מפריע להם ולא פשוט להם עם זה. היות שאני נמצאת בסטנפורד כל היום, אני אומרת לאנשים שהם לא צריכים להגיד לי שלום בכל מקום אחר שבו הם נתקלים בי, שלא יהיו מובכים, ושזו החלטה שלהם אם לגשת אליי ולומר שלום".
יש סוגי בעיות שהן ייחודיות לעמק הסיליקון?
"בסוף, בבסיסן של בעיות פסיכולוגיות, יש כל מיני דברים מאוד ספציפיים, אבל ללא ספק הרבה סיפורים הם מאוד שונים מדברים שנתקלתי בהם בארץ. נתקלתי בכל מיני סיטואציות שבהן אנשים דיברו על הסביבה התחרותית, הטכנולוגית, ועל ההייטק שכל כך חזק פה. אגב, שמעתי את זה ממספר נשים שמחפשות בן זוג ויוצאות לדייטים. הן אמרו שהן מרגישות שהן חייבות להבין ב'נושא הזה של ההייטק', כי אחרת לא יהיו להן נושאי שיחה עם הגברים פה".
מצחיק.
"זה באמת היה מצחיק. כאילו, 'אין אפשרות למצוא פה אנשים לא מההייטק, אז אנחנו חייבות'".
מה לגבי נושאים הקשורים בהגירה?
"כן. הגירה, השתלבות והשתייכות אלה נושאים שעולים הרבה. וישנו העניין של תרבויות וזהוּת שניכר מאוד, כי יש פה מין ערבוב של אנשים מכל מיני מקומות. למשל, היה לי מטופל שההורים שלו היגרו לכאן והוא חווה משבר זהות: עד כמה הוא שייך לתרבות שממנה הגיעו הוריו ועד כמה הוא שייך לתרבות המקומית. הוא חש הרבה כעס על הוריו, על כך שהם לא מנומסים ולא עומדים בתור כמו שצריך, והתבייש בהם. מודלים תיאורטיים של הגירה מתארים תהליך עם שלבים פסיכולוגיים שונים, כשהרבה פעמים השלב הראשון הוא הזדהות מוחלטת עם התרבות החדשה, הדומיננטית, ודחייה של תרבות המקור. העבודה עם אותו מטופל התמקדה בבירור מה הוא אוהב בתרבות המקור ורוצה לשמר, ומה הוא מאמץ מהתרבות החדשה, כלומר, בעזרה באינטגרציה של שתי התרבויות במקום החלוקה שלהן לתרבות 'רעה' ותרבות 'טובה'".
אנגלית זו שפת אם שלך?
"לא, ממש לא. הלוואי!"
בתחום כמו פסיכולוגיה, שבו המילים והשימוש המדויק בהן הוא רכיב מאוד חשוב, האם לפעמים השפה מהווה עבורך מחסום?
"בהתחלה זה מאוד הלחיץ אותי. אני חושבת שיש לי בסך הכול אנגלית לא רעה, אבל עדיין, לשבת בחדר ובלי המבטא הנכון – לא ידעתי איך המטופלים יקבלו את זה. אולי מכיוון שזה סטנפורד, ואנשים מגיעים מכל מיני מקומות, לא הרגשתי אף פעם מה שאולי הייתי מרגישה במקום אחר. לא הרגשתי שהייתה בעיה למישהו משום שאני זרה או בגלל שהאנגלית שלי לא מתוקתקת כמו של בני המקום. אדרבה, הרגשתי שמאוד מקבלים אותי. בחודשים הראשונים הייתי מאוד דרוכה בסשנים, יותר דרוכה מאשר בסשנים בעברית, ולאט לאט, מכיוון שאני מטפלת הרבה יותר באנגלית מאשר בעברית, התחיל להיות לי מוזר קצת לטפל בעברית, פתאום מצאתי את עצמי חושבת על דברים באנגלית. אני מרגישה שאני נתקעת או מחפשת מילה פחות ופחות, אבל אין ספק שזה אתגר שלא ידעתי איך להתמודד אתו. אני ממש זוכרת איך בחודשים הראשונים הייתי יושבת מאוד מתוחה על הכיסא, ולאט לאט התרווחתי. הפרופסור מישראל שאצלו עשיתי את הדוקטורט הוא אמריקני, ואני זוכרת שדיברתי אתו ואמרתי לו: 'גארי, אני נוסעת לארה"ב' והוא אמר לי: 'נו! ואני לא מטפל בעברית ושובר את השיניים כבר אני-לא-יודע-כמה שנים? אם אני עשיתי את זה, גם את תעשי את זה בכיוון ההפוך'".
הרגשת סלחנות מצד המטופלים? שהם מבינים שזו לא שפת האם שלך ולכן זה בסדר שאת מדברת כמו שאת מדברת?
"כן. לפעמים אני מנסה לבחון מה קורה בחדר, וזה עובר לי בראש: מה הם חושבים על השפה, האם הם חושבים שזה מספיק לעומק. היום אני פחות מוטרדת מזה. לפעמים אני גם שואלת מטופלים איך זה היה להם, ויש כאלה שאומרים שזה יתרון מבחינתם. דווקא בגלל שהם מרגישים שאני לא מפה, אז – לפחות בחוויה שלהם – אני לא שיפוטית ויש בי משהו שלא בא עם איזושהי הבנה של מי נגד מי. בתחושה שלהם, אני באה מבחוץ, ממקום יותר נקי. כמובן, יכול להיות שיש גם אנשים שחווים את זה אחרת ולא משתפים אותי".
במסגרת הפוסט-דוקטורט שלה, ענב משמשת כחוקרת במעבדה לפסיכופיזיולוגיה באוניברסיטה. תחום המחקר שלה הוא ויסות רגשות, וכחלק מעבודת המחקר היא מנחה סדנאות שבהן היא מדריכה הורים לילדים אוטיסטים בשימוש בכלים שונים לוויסות רגשות, הן של ההורה מול הילד והן של ההורה מול עצמו. הסדנאות ניתנות להורים ללא עלות, ובתמורה הם נדרשים להגיע למפגשים, לעבור ראיונות ולענות על שאלונים.
כשהסתכלתי על המודעות של הסדנאות, שאלתי את עצמי מה הפרופיל של ההורים שמגיעים אליהן.
"שאלה מעניינת שאלת. למה חשבת על זה?"
כי אנחנו נמצאים במקום מאוד מסוים בארה"ב, וכשעושים מחקר בדרך כלל שואפים למדגם מייצג.
"אנחנו מנחים את הקבוצות האלה כבר שנתיים, וכל הנושא של ויסות רגשות אצל אוטיסטים הוא מאוד קשה. התחלנו לפרסם את הסדנאות פה בכל מדיה אפשרית – פייסבוק, עלונים וכו' – ויש פה בכל זאת באזור גם אוכלוסייה פחות חזקה. ולמרות זאת, רמת ההשכלה של ההורים שהגיעו לסדנאות מטורפת! כחמישים אחוז מההורים בעלי תואר שני ומעלה. היינו מאוד מופתעים. נראה לי שזה שילוב של הסביבה ושל הנושא, 'ויסות רגשות' נשמע קצת מתוחכם, וגם צריך מודעוּת כלשהי לנושא. וכך מצאנו את עצמנו בסופו של דבר בסדנאות, שאני לא יכולה להגיד שהמשתתפים בהן הם מדגם מייצג של האוכלוסייה".
איזה כלים אתם מנסים לתת למשתתפים בסדנאות?
"יש שני כלים מרכזיים. האסטרטגיה של ויסות רגשות שנמצאה הכי יעילה היא לעשות reappraisal, הבנייה מחדש של מצב. אחת הבעיות של הרבה אנשים, בפרט הורים ועל אחת כמה וכמה הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, היא שהם עסוקים הרבה ב-rumination, העלאת גרה. כלומר, הם נוטים לומר אותו דבר שוב ושוב – 'הוא עושה לי דווקא, הוא עושה לי דווקא…' או 'הוא אף פעם לא ישתנה, הוא אף פעם לא ישתנה…' – כל מיני מנטרות שמחלחלות לך בראש ואז אתה עובד לפיהן. אנחנו מלמדים אותם על ההשפעה של המנטרות האלה על הרגשות שלהם, על האופן שבו הן גורמות להם לכעוס ולהיות יותר ויותר שליליים, ואיך אפשר לשלוט בזה. ברגע שאתה מודע, יש לך יכולת להגיד: 'איך אני יכול להגדיר מחדש או להבין מחדש את הסיטואציה'. הכלי הנוסף שאנחנו עובדים אתו הוא מנטליזציה. למעשה, אנחנו מבקשים מההורה לחשוב על הרגשות והמחשבות של הילד שלו. למשל, אם הילד שפך חלב על הרצפה, אנחנו מנחים אותו לחשוב מה עובר לילד בראש ברגע שזה קורה לו, איך הוא מרגיש. זה כלי שעוזר להיות יותר אמפתי כלפי האחר וגם לווסת את הרגש".
עד כמה פתיחות מפגינים משתתפי הסדנאות? עד כמה הם מתמסרים?
"אולי במפגש הראשון עוד לא, ויש תמיד את היותר מאופקים ואת היותר פתוחים, אבל זה פשוט לא ייאמן כמה אנשים מוכנים להיפתח ולחשוף את עצמם ולהסתכן, רק כי הם בסביבה של אנשים שיש להם בעיה דומה לשלהם. כמה בנוח אדם פתאום יכול להרגיש עם תחושות קשות. הייתה מישהי שאמרה לי: 'אני הייתי שנה בטיפול כדי לנסות לקבל את העובדה שהילד שלי הוא אוטיסט וזה לא עזר, וארבעת המפגשים האלה גרמו לי לקבל אותו כמו שלא דמיינתי שאצליח'. אין ספק שקבוצה היא קטליזטור מטורף לתהליכים, ושם ראינו את זה בצורה מדהימה. אנחנו עובדים בצורה מאוד אינטראקטיבית, אנחנו לא רק מלמדים, והייתי מופתעת, כי לא ידעתי כמה אנשים באמת יהיו מוכנים לשתף. אני חושבת שהדבר העיקרי ששמעתי מאנשים הוא שהם הרגישו שהם יכולים להוריד את ההגנות, להניח אותן קצת בצד – ופשוט להיות עם אנשים שדומים להם ולדבר על הדברים".
פורסם במגזין ״אלכסון״, תמונה: ״הרופא הצעיר״, Eastman Johnson