כשאתה מטייל, ולאורך הזמן מבקר בערים עם אופי מיוחד או רואה נופים ייחודיים, הנטייה האנושית כפוית הטובה לא להעריך כמו שצריך את מה שיש לך, את מה שנמצא לפניך, מתחילה לזקוף את ראשה.
פעם, בימי קדנציית כבוד השופט צביקה פיק ב"כוכב נולד", כשהלה היה מעביר באודישן מתמודד ששר מאוד יפה אבל שירתו, מה לעשות, לא היתה חד-פעמית, הוא היה נוהג לסכם את ביקורתו בלקוניות ששעשעה אותי. בעוד יתר השופטים הפליגו עם מטאפורות שליכטה בלב למיניהן, הוא תמצת את דבריו למילים בודדות, ואמר בטון המונוטוני, המאונפף, הצביקה פיקי שלו: "יפה מאוד, טוב מאוד".
ויותר ויותר אני מוצא עצמי בטיולים ניצב מול מראה שאמור להמם אותי ביופיו, אך מותיר אותי שווה נפש. ומה שמהדהד בתוכי באותם רגעים הוא אותו "יפה מאוד, טוב מאוד" חסר להט של המאסטרו. בעיית עולם ראשון? לא אכחיש זאת, אבל אתעקש להוסיף: מהמתסכלות שבהן!