"סוד בוער": תמצית ההתבגרות האנושית

שטפן צוויג מתאר בשפה מדויקת כדי עונג את הרגעים המכוננים ומשני התודעה בהתבגרותו של ילד בן 12.

כבר תקופה שאני מתפעל מכתביו של שטפן צוויג, והינה סוף סוף אני מוצא הזדמנות להעלות זאת על הכתב. הנובלה "סוד בוער", שראתה אור לפני מספר חודשים בתרגומו של הראל קין, היא ייצוג נאמן לחוזקות הכתיבה של צוויג. 

העלילה נסובה סביב ברון המועסק במשרד ממשלתי, אשר מגיע בגפו לחופשה בעיירת קיט אוסטרית. בחפשו אחר פלירטוט, צדה את עינו אחת האורחות במלון, יהודייה שופעת הלבושה בהידור ומטופלת בבנה בן ה-12, אדגר שמו. אלא שהגברת אינה ממהרת להיענות לרמיזותיו של הברון, והוא משער שתקצר לו הדרך אם יגיע אליה דרך בנה. עד מהרה הוא קושר קשר עם אדגר ומתחבב עליו. נקודת המבט של הנובלה נודדת לאדגר, אשר בשלב כלשהו מגיע להבנה שהברון השתמש בו ושרק אימו היא שמעניינת אותו, ומשם העלילה ממשיכה להתפתל. 

זוהי נובלת חניכה, במובן הזה שהיא מלווה את אדגר בחוויית התבגרות מכוננת. הורתה של החוויה בהכרה של אדגר, שהברון מחפש אצל אימו דבר שיש בכוחה להעניק לו, אלא שידיעתו של אדגר אינה משגת לעמוד על טיבו של דבר זה. זהו הסוד הבוער שאדגר חותר לגלות, הסוד שהוא "הסוגָר שסוגר על הילדות, והרגע שבו יתגבר עליו, יסמל את הפיכתו למבוגר, את הפיכתו סוף־סוף לגבר".

את הנובלה פרסם צוויג ב-1911, ומטבע הדברים היא מתעדת עולם של פעם. בין אם זה עולם שבו אין מודעות מפותחת לפרטיות, ועל כן בבית המלון מתאפשר לברון לעבור על פני רשימת שמות המתאכסנים, ובין אם זה עולם שבו ילד כמעט בגיל בר מצווה עדיין לא נחשף לדבר קיומה של מיניות. 

הכתיבה של צוויג מזוקקת כהרגלה ומלאת תיאורים מענגים. למשל, הפנים של אדגר מתוארות כך: "לא בלתי יפות, אך עדיין לא לגמרי מגובשות, […] הכול בפניו נראה כאילו נלוש אך טרם נוצק בצורתו הסופית"; אפילו תיאור סתמי הופך אצל צוויג למפעים במוחשיותו "השמיים […] החשיכו פתאום. צעיפים שחורים, שאותם פרשו ידיים בלתי נראות עטפו מדי פעם את הירח". 

ייחוד נוסף אצל צוויג הוא השליטה המאלפת שלו במנגנונים המפעילים את נפש האדם. בגב הספר מתואר צוויג כ"אומן ההצצה לנבכי הנפש האנושית", וזאת אינה מליצה. גם בנובלה הזאת משובצים כיהלומים רישומי ההצצות האלה. לדוגמה, "תמיד שוגים לאמוד את כוחה של אהבה רק לפי המאורע שגרם לה, ולא לפי המתח שקדם לה, אותו חלל ריק וחשוך של אכזבה ובדידות שקודם לכל ההתרחשויות הגדולות של הלב".

כאמור, בנובלה עובר אדגר בזמן קצוב ודחוס מהלך של התבגרות. מהלך זה אינו מתמצה רק בחתירה הנקודתית לגילויו של אותו סוד בוער, אלא הוא מהלך עגול ומקיף. אדגר מתחיל להיווכח במה שקודם לכן לא נתן עליו את דעתו, כלשונו של צוויג, "בפעם הראשונה הוא רואה את כל הממשי, כאילו נשמט מהדברים דוק שהסתיים, ועתה חשפו בפניו את הכול, את התוך של כוונתם, את העצב הנסתר של פעילותם".

בין היתר תופס אדגר בתודעתו את המשמעות של כסף בחיים, בא לידי הכרה בנוחות מיקומו בהיררכיה החברתית, ולראשונה רואה את החיים "במערומיהם, כשכבר אינם עטופים באלף שקרי הילדות, אלא בכל יופיים התאוותני והמסוכן". אכן, איבוד את המבט התמים על העולם היא תמצית ההתבגרות האנושית.