"תאנק-יו-סו-מאץ'!" קיבלה את פנינו המלצרית היפנית בכניסה לחדר האוכל של בית המלון בעיירה ניקו, והחוותה בידה לעבר אחד השולחנות. היא לא הגתה את המשפט באינטונציה האמריקאית המוכרת שלו, אלא הטעימה בחוזקה את המילה האחרונה, והגתה אותה בטון גבוה, עולץ, צפצפני.
עד מהרה התחוור לנו ש"תאנק-יו-סו-מאץ'!" הוא משפט רב שימושי עבורה, קצת כמו שלאסקימוסים יש עשרות מילים בשביל "שלג" – רק הפוך. "תאנק-יו-סו-מאץ'!" כשמסרה לנו את התפריטים, "תאנק-יו-סו-מאץ'!" כשהגישה את המנות לשולחן, ו"תאנק-יו-סו-מאץ'!" במוזגה מים לכוסות שהתרוקנו. להגברת התיאטרליות, כששאלנו על סוג הבשר במנה כלשהי, השיבה "צ'יקן, צ'יקן!" ונענעה את מרפקיה מעלה ומטה, משל הייתה נטע ברזילי.
למחרת היא עמדה בפתח חדר האוכל, וקידמה אותנו בברכת בוקר טוב, או כלשונה, "תאנק-יו-סו-מאץ'!" בסיום הארוחה חיכינו לשעת כושר, רגע שבו דעתה תהיה מוסחת ונוכל לעזוב בלאט. כאשר אחד האורחים הסתבך עם התפעול של מכונת הקפה, ניתן האות. היא ניגשה אליו בגבה אלינו, ואנחנו שעטנו-טופפנו חרש אל עבר פתח היציאה. בעודנו רחוקים סנטימטרים ספורים מהמפתן, נשמע קול ברמה: "תאנק-יו-סו-מאץ'!"
תמונה: ניקו, יפן.