הברחשים ואני

להוריד את הזבל היא אחת ממטלות הבית שאני מתעצל לעשות, ולכן דוחה אותה ככל האפשר. על אחד המגנטים שעל המקרר בדירתי מאוירת עקרת בית הרכונה על אמבט ומקרצפת אותו במרץ, והכיתוב אומר: A clean house is a sign of a wasted life. אני נוטה להסכים עם האבחנה הזו, אלא שמה לעשות, לכל דבר יש מחיר.

לא מזמן באתי להשליך לפח הקומפוסט שיירי ירקות שחתכתי לסלט, והרמתי את המכסה של הפח, שעמד להתפקע. עוד לפני שהספקתי לפתוח אותו לרווחה, התעופף מתוכו נחיל ברחשים ועשה דרכו היישר לפרצופי. זה היה קצת כמו בסרט מצויר, כשהגיבור עומד להיכנס למערה ולפתע מגיחים מתוכה עשרות עטלפים ומתנפלים עליו. מפאת צנעת הפרט לא אתאר את הצווחה שנפלטה מפי בעת התקרית הזו.

תוך שניות כיתרו הברחשים את המטבח ופשטו ברחבי הדירה. הם התמקמו בעמדות מפתח: על דלתות הארונות, לאורך מסגרות החלונות, במורד כבל מנורת התלייה שמעל הדלפק, ובתוך קולט האדים. מול ה"הפרד ומשול" של הברחשים, ניסיתי אני לנקוט ב"סיכול ממוקד". ההתחלה הייתה מבישה, וכללה שידורים חוזרים של המהלך הבא. אני אורב לברחש תועה, קרב אליו חרש, אלא שברגע האמת אני שולח לעברו כף יד בתנועה מגושמת. כף ידי נחבטת בקיר בכאב, בעוד שהברחש, שכבר מזמן קיפץ לו משם, צופה במחזה בלגלוג.

אבל תתפלאו לדעת, ואני מציין זאת כי גם אני התפלאתי לדעת, כמה מהר אתה מתחיל לפתח אינסטינקטים של צייד-לקט. ראייתך מתחדדת פלאים, אתה סוקר ביסודיות ובריכוז-על את שכבות העץ של ארונות המטבח, דרוך לזהות שם שמץ של תזוזה או איזה כתם צבע חשוד; אתה מתקלח, מבחין פתאום בברחש שצופה בך ממעל, סוגר מיד את הברז, וככה כמו שאתה, מניח במיומנות ובקור רוח כפות רגליים רטובות על שפת האמבטיה, מנתר אל על ותוך כדי מושיט ידיים קדימה ומוחא כף באוויר, פעם ועוד פעם עד להשגת המטרה.

רק מה, אפילו הפעולות המרשימות הללו לא הובילו אותי אל המנוחה והנחלה. הברחשים הוכיחו שרידות מרשימה, וככל שחשבתי שמלאכת ההשמדה הסתיימה בהצלחה, התבדיתי מחדש. הייתי קם בכל בוקר, מגשש דרכי אל מכונת הקפה שבמטבח, ומגלה אותם שם, חגים מעליי במעגלים כסובאים במשתה. באיזשהו שלב עלה בדעתי שאולי הברחשים מתרבים להם מיום ליום, מה שרק ערער אותי עוד יותר, כי בעיני רוחי התחלתי לראות מרבצי ביצים זעירות פרושים ברחבי הדירה. בפרץ של נחישות וטירוף דעת שלפתי מגבונים לחים בזה אחר זה, והתחלתי לנגב כל משטח שנדמה לי כמוקד הטלה בפוטנציה. בנוסף, הייתי במרוץ נגד השעון. מועד החופשה שלי הלך והתקרב, וידעתי כי אם לא אספיק להכחיד את כל הפורעים, אסתכן בכך שהם יפרו וירבו וישרצו, ומי יודע אילו מראות מצלקי נשמה צפויים לי כשאחזור לדירה בחלוף שבוע.

הימים חלפו, הקרבות היומיים נמשכו וגבו סימנים כחולים על כריות אצבעותיי ואבידות בקרב הברחשים. לבסוף הגיעה שעת השי"ן, והכרעה – אַיִן. כצעד משכך לפני שאני יוצא לחופשה החלטתי גם אני לנקוט ב"הפרד ומשול", ויצרתי מרחבים נפרדים בדירה, כשאני סוגר את דלתות האמבטיה וחדר השינה. ואז ארזתי מזוודה, גלגלתי אותה אחריי ויצאתי מהדירה בחשש. בדרכי לשדה התעופה רצו בראשי תמונות מתוך הקליפ "אצל הדודה והדוד".