ממרחק הזמן חוזרת דורית רביניאן לרומן שגנזה, ומנסה לפענח את התעלומה: מה בדיוק קרה שם?
הספר ״שיעורים בפיתוח קול״ מציג מבנה לא שגרתי. חלקו הראשון פורס 17 קטעים מתוך רומן גנוז של דורית רביניאן, אשר מהווים תקציר שלו. ואילו החלק השני של הספר הוא ממואר, במוקד שלו ישנו מהלך של פוסט-מורטם, כשה״גופה״ היא כתב היד הגנוז, ובמהלכו מתחקה רביניאן אחר הנסיבות – הגלויות והסמויות – שהובילו לגניזה.
עד שרביניאן החליטה לגנוז אותו, הרומן היה בכתובים במשך חמש שנים. הוא עוסק במערכת יחסים בין אח ואחות שגדלו כחברי נפש, אבל בבגרותם חווים התרחקות בואכה נתק, וזאת על רקע נישואי האח וחזרתו בתשובה מחד, ומעבר האחות לניו יורק ללימודי משחק מאידך.
את החלק הזה של הספר קראתי ביגיעה ובחוסר עניין. רביניאן מספרת את הסיפור בסגנון קורקטי מדיי, נעדר תנופה ובעיקר – ללא הדף רגשי. חוויית הקריאה שלי הייתה דומה לזו של קריאת תקציר שמופיע על כריכה אחורית של ספר, רק שפה היה מדובר בכ-60 עמודים כאלה, לא בדיוק חוויה סוחפת; הרגשתי כאילו לקחו סיפור מלא חיות והגישו לי אותו לאחר ששאבו ממנו את לשדו.
הדימוי הזה תקף החל מהעמוד הראשון וכמעט לכל אורכו של התקציר. הינה רק דוגמה אחת: ברומן מתואר הקושי של האחות בשנתה הראשונה בניו יורק כך: ״האווירה התחרותית בסטודיו, האנגלית, החורף והקור אמללו אותה״ – משפט אחד, לקוני, המקפל בתוכו התמודדות עם שנת הגירה. על כל חלק במשפט הזה אפשר היה לכתוב פסקאות שלמות שימחישו את הקשיים ויעניקו להם נפח רגשי.
בחלק הממוארי של הספר מספרת רביניאן על הקריאה המאוחרת שלה ברומן, כעשור וחצי לאחר שטמנה אותו במעמקי המגירה. באותו מפגש מחודש עם הטקסט, לאחר קריאתו שתי וערב, היא פוסקת: ״נורא ואיום הוא לא היה״ (פסיקה מוצדקת, קראתי בימי חיי טקסטים גרועים בהרבה), אך מודה שהקשר בין האח והאחות ״נתפר בתפרים גסים מדיי״ ו״לא נהיר עד הסוף״ ועל כן –היא מוסיפה תהייה – ״לא אמין?״
אותם 17 הקטעים מדגימים בצורה מאלפת איך משפטים יכולים להיות רהוטים, מוקפדים, אפילו מסותתים למשעי, ועדיין כל המכלול מסתכם לכדי פרוזה לא טובה, מכיוון שהכתיבה סובלת מניכור וכן – כפי שהתעורר חשדה של רביניאן – מחוסר אמינות.
לעומת תקציר הרומן הגנוז, הכתיבה בחלק הממוארי של הספר טובה עשרת מונים. ראשית, הוא נפתח בהרמת מסך. רביניאן לוקחת אותנו לתוככי החדר שבו היא קיבלה את ההחלטה על גניזת הרומן, ומתארת שלב אחרי שלב מתי ואיך בדיוק זה קרה. באופן אישי, מרתק אותי לשמוע על אחורי הקלעים של יצירות, כך שאלה היו עמודים שהתענגתי על כל פרט ופרט בהם.
בנוסף, רביניאן זורעת בממואר רכיבים מז׳אנר הבלש. היא מזהה באחות ברומן הגנוז את בת-דמותה, אבל אינה מצליחה לחלץ את דמות האח מעמימותה, ועל כן יוצאת למסע שבו היא מנסה לאתר את זהותו של אותו ״נוסע סמוי״, כלשונה. היא פותרת את התעלומה כבר בחלקו הראשון של הממואר, ואולם אין זה אלא פתרון לכאורה: הוא ברור מדיי, ורביניאן חשה שטמון שם משהו עמוק יותר, אפל יותר. היא ממשיכה לחתור לעבר התרה משחררת, עד שלבסוף היא מגיעה אליה. החיפוש הזה מטעין את הממואר במתח, ובכך מחזיק את הקורא דרוך.
נדבך מרכזי בממואר הן שפע סיטואציות מבית ילדותה שרביניאן דולה מזיכרונה בצורה מלאת חיות, במיוחד היא מיטיבה לתאר את האישיויות של אביה ואימה, ואת הדינמיקה ביניהם. פה ושם היא נופלת לתיאורים סכריניים (״הומה אליו באלף שמות חיבה״) או שבלוניים (״הרגשתי כאילו התרושש העולם מאהבה״, ״הייתי כולי צעקה״ – פראזות סבירות בפזמון של קרן פלס, מדורית רביניאן אני מצפה ליותר), אבל אלה קטנות.
ועדיין, החלקים המעניינים ביותר בממואר היו עבורי החלקים הוידויים שלו – בעיקר בעמודיו הראשונים והאחרונים – שבהם רביניאן מביטה פנימה. שם הכנות והפגיעות שלה בשיאן, והיא ראויה לשבח על כך שלא שמה על עצמה את כבלי הצנזורה העצמית. בין היתר היא מזכירה איך כשהפכה לנערה למדה לאונן, מתייחסת לכך שלא הביאה ילדים, ומתארת חלום פרוורטי במיוחד שחלמה על אביה, מי שהיא מכנה ״אהוב בלתי מושג״.
למרות כל מעלותיו של החלק הממוארי בספר, ועל אף שקריאתו עוררה בי עניין רב, אני מודה שבגמר הקריאה לא השתכנעתי עד הסוף מפיצוח תעלומת הנוסע הסמוי כהסבר לגניזת הרומן בשעתו בגלל איזה ״פחד סתום״. חשבתי, שעשויה להיות סיבה נוספת לכך שהכתיבה של שני הרומנים הראשונים של רביניאן קלחה, ולעומת זאת, כל כמה שהשקיעה מאמצים בכתיבתו ושכתובו של הרומן הגנוז שלה, הדברים לא עלו יפה.
מדובר בסיבה פרוזאית, מצערת במידה, הקשורה בעובדות החיים: מן המפורסמות הוא שהיצירתיות והניצוץ של אומנים מוכשרים דועכים עם השנים. אני נזכר בדברים שאמר לי פעם בעניין יאיר ניצני, כשראיינתי אותו: ״התקופה הכי יצירתית ומשמעותית של האמנים הגדולים בהיסטוריה היא הפרץ של גיל עשרים-שלושים. זה לא נראה ככה כשאתה שם – והייתי שם. כשאתה בגיל הזה, נראה לך שאתה לנצח פה, ואתה תרביץ להיטים ומה זאת אומרת, רק התחלת! אתה לא חושב על זה שבגיל שלושים תתחיל ההתדרדרות״.