אני אוהב את הרגע הזה בטיסה, שבו המטוס כבר מוחשך, ואני מתחיל ללכת חזרה מהשירותים אל המושב שלי, בכיוון קִדמת המטוס, ולפתע נפרשת מולי התמונה המרהיבה של עשרות המושבים ומולם הצגים הבוהקים בחשיכה.
אני סוקר מה מוקרן בכל אחד מהמסכים, רואה למי יש טעם נדוש בסרטים, מי בדיוק צופה בסצנת סקס בעוד שכנו מלכסן מבט מחויך, מי לא בעניין של מדיה ופותר תשבץ, מי מנענע בייאוש את עוללו בניסיון להחריש את פעיותיו, מי בזז את החטיפים שבגאלי ועטיפותיהם מוטלות על המגש שלו כאֲדָרות, על מי שפר גורלו וזכה להתרווח על פני שלושה מושבים, ומנגד מי משתבלל לו כנגד החלון, ודרכו אל המעבר חסומה על ידי גוף עב בשר ומחוסר הכרה.
אני מרחיק שוב את המבט וצופה בכולם בבת אחת, כל מושב הוא כמו בית אב נטול קירות, עשרות בתי אב חשופים מולי ואני צופה במנהגים של מי שדרים בהם, ואומר לעצמי: אז ככה נראים חיים של אחרים.
תמונה: ״עננים בזמן שקיעה״, James Hamilton Shegogue