כשעברתי לבדי לסן פרנסיסקו חשבתי על כל מיני קשיים שעלולים להיות לי, על דבר אחד לא חשבתי: לא הבאתי בחשבון שזוגות נוטים לחפש חברים בזוגות. האם גם אתם סובלים מ"אפליית בודדים"?
טור מס' 9 ואחרון במדור "עובד זר", פורסם ב"אלכסון".
לא כל כך נעים לי להגיד, אבל אני אגיד: בחברה שבה מבנה של זוגות הוא ללא עוררין הדפוס השולט, אנחנו הבודדים, אלה שחיים בגפנו – מבחירה או שלא, זה כלל לא משנה – ניגפים, נוחלים תבוסה מוחצת, כשזה מגיע למציאת חברים חדשים בשלב זה של החיים. התופעה הזו היא אחד הדברים שלא לקחתי בחשבון כשעברתי לבדי לסן פרנסיסקו לפני שנתיים, ולפחות בשנה הראשונה לשהותי כאן חוויתי אותה בעוצמה מייאשת. אני מכנה אותה בשם "אפליית בודדים".
זוגות, זאת יש לדעת, נוטים עד מאוד, עד מאוד מאוד, לחפש חברים בזוגות. זו אולי אינה אמירה מוצהרת, אבל הדינמיקה בשטח מהדהדת אותה הלכה למעשה. אדם פוגש אדם והשיחה נעימה להם, אם כל אחד מהם הוא חלק מזוג – מיד ייכנס לתוקפו "נוהל תיבת נוח": ייקבע מפגש נוסף, הפעם בנוכחות כל הצדדים, זוג מול זוג, יונחו היסודות להמשך הקשר. לעומת זאת, אדם פוגש אדם והשיחה נעימה להם, אם רק אחד מהם הוא חלק מזוג והאחר בודד – רוב הסיכויים שלא יקרה עם זה יותר מדי. זו, בתמציתיות, כל האפליה כולה. לא זו אף זו, אדם בודד, מלבב ככל שיהיה (ואינני טוען שאני כזה), לעולם יפסיד ב"קרב" מול זוג, משעמם או מעצבן או מזויף או פסיכוטי ככל שיהיה. וזה בהנחה שבכלל תינתן לו הזדמנות להגיע למעמד הזה.
דמוגרפית, הזוגות הם הרוב המכריע סביבי, כל שכן מקרב הישראלים שהיגרו לסן פרנסיסקו. אך אמת מרירה היא שבמשך שנה שלמה, שנתי הראשונה פה, לא עלה בידי, על אף שכל כך רציתי וכל כך ניסיתי וכל כך יזמתי, לפלס דרך לתוך השורות המצופפות שלהם – ולמצוא בקרבם "חברים". אדייק: היו לי כאן חברים מקרבם, לא הייתי לחלוטין גלמוד, אך הכוונה שלי אינה לחברים שמתראים איתם בימי הולדת או בחגים או באופן ספורדי, אחת לאיזה זמן; אלא לחברים במובן הזורם, הלא מתאמץ, העוטף את היום-יום שלך, כאלה שהקצב הפנימי של ההיכרות איתם מייצר מפגשים בטבעיות. סתם ארוחת ערב, סתם צפייה משותפת בסרט או בסדרה, סתם דרינק של אחרי העבודה, סתם בראנץ׳ בשבת בבוקר. אם יש דבר שהתגעגעתי אליו בחיי הקודמים בישראל, זה היה הדבר.
עם הזמן תשתית החברים שלי הלכה ונבנתה, וכיום בסך הכול העניינים בסדר, אין תלונות מיוחדות. אלא שהתהליך כולו ארך זמן ניכר, לאין שיעור יותר מהזמן הממוצע שלוקח לזוג ישראלי חדש בעיר לפרוש רשת חברתית. המחשה מצוינת לפער הזה ניתנה לי בחנוכה דאשתקד, כשצירוף של נסיבות הוביל לכך שנלוויתי אל זוג חברים שהוזמן לאירוע הדלקת נרות. מכל עבר סבבו אותי זוגות-זוגות של ישראלים, והללו, כפי שהתברר לי, אמנם הסתופפו לצדי בעיר במשך שנה שלמה, אך עד אותו רגע לא הייתה לי אפילו הזדמנות להיתקל בהם. ההכרה שאין מדובר ביד המקרה אלא במגמה, חלחלה לתוכי משהבחנתי שיש אך ורק זוגות סביבי, לרבות זוגות שזה מקרוב באו לעיר – ואפילו לא בודד אחד לרפואה.
לאחר שיגעתי ומצאתי חברים מקרב הזוגות, נתקלתי במהמורה נוספת. כשמתגוררים בקליפורניה, קל וחומר לתקופה קצובה, טיולים הם פעילות פנאי שכיחה יחסית, אלא שלזוגות, פרט ליוצאים מן הכלל, "מוזר" לנסוע עם אדם שלישי במקום עם עוד זוג. למה? ככה זה. זאת, פחות או יותר, התשובה שקיבלתי, כשהעזתי וניסיתי להציף את העניין מול כמה בני זוג. מה שגרם לי לתהות באשר לסיבות מתחת לפני השטח. האם זה כי הזוג ירגיש מחויבות להיות כל הזמן עם הבודד (להבדיל מלהיות עם עוד זוג)? או האם זה משום שהזוג חושש שלבודד לא יהיה נעים כשבני הזוג ירצו להפגין חיבה? בעוד שאני יכול להבין את קו המחשבה הזה, והוא אף מבטא רגישות והתחשבות, הרי שהוא מבוסס על הנחות שמניחים הזוגות עלינו הבודדים, שאינן בהכרח נכונות. מי שמנהל אורח חיים בלבדי מורגל בסיטואציה של להיות לבד ("לבבי התרגל אל עצמו ומונה במתינות דפיקותיו" ניסחה זאת לאה גולדברג) ובחלק מהזמן אפילו זקוק לה ואוהב אותה. בשל כך אני אף די בטוח שהבודד יהיה ער לצורך של הזוג לנֵתח זמן משלו, יותר מכפי שיהיה ער לכך כל זוג אחר שיצטרף אל הזוג. מעבר לכך, אנחנו הבודדים מודעים היטב לעסקת החבילה שאנחנו בתוכה, מה יש לנו בחיים ומה אין בהם, וגם אם סיטואציה מסוימת יכולה לגרום לנו לחוש קצת שלא בנוח, זהו עדיין רק שיקול אחד במכלול השיקולים של עם מי, אם בכלל, נעדיף לטייל. במילים אחרות, אני באמת ובתמים לא מזלזל ברציונל (ככל שהיטבתי להתחקות אחריו) שעומד מאחורי הבחירה הזו של הזוגות, ויחד עם זאת מקנן בי החשד, שיותר מהכול, אותה תחושת "מוזרות" מצד הזוגות נובעת מקיבעון מחשבתי ביחס למה שנתפש כנורמטיבי ומה שנתפש כהוגה מן המסילה.
יש כל מיני אפליות איומות ונוראות בעולם, ואפליית בודדים אינה אחת מהן, נכון הדבר. ויחד עם זאת, היא כואבת ומתסכלת בדרכה. מכמה טעמים: בגלל ממדיה, כלומר, קבוצת האנשים הנרחבת שלוקה בה; משום שהיא שקופה, במובן הזה שהמפלים לרוב אינם נותנים עליה את הדעת, כלל לא מודעים לדפוס ההתנהגות שלהם שיוצר אותה; ולבסוף, משום שבניגוד לאפליות אחרות, שהזמן והקִדמה עושים להן רק טוב ומפוגגים אותן לאט לאט, נדמה שהאפליה הזאת אינה מתעתדת לחלוף מהעולם בשום שלב.
אתה ואת, אתה ואתה, את ואת – אתם, זוגות – מפספסים היכרויות עם בני אדם מיוחדים שמגיחים לחייכם, אך ורק משום שאותם בני אדם מסתובבים בעולם בגפם – וזה חבל, לשני הצדדים. אני מבין לחלוטין את הנטייה האנושית לחפש את המוכר, היא אינה בלתי הגיונית בעיניי, אבל לצדה (לא במקומה) הרשו לי להציע נקודת מבט אחרת: דווקא המפגש עם מישהו שמנהל אורח חיים שונה משלכם ושהחוויות שהוא עשוי לחלוק, המשעשעות והמדכדכות, שונות מאלה שאתם חווים, הוא כזה שיש לו פוטנציאל להיות מעניין ומעשיר.
לפני שנה פרסמתי בפייסבוק פוסט טעון שעסק בסוגיה הזו. קיבלתי עליו לא מעט תגובות, פומביות ופרטיות. אלה המעניינות ביותר לטעמי היו מאנשים שהתרעמו, דווקא ממצבם הזוגי, על כך ש"רק מפגשי זוגות הולכים בסן פרנסיסקו", ושהתוודו על כך שחסר להם הביטוי שלהם כאינדיבידואלים באמצעות מפגשי אחד-על-אחד. האמיץ שבהם ציין שהוא אפילו מזהה רתיעה מהאחד-על-אחד בקרב זוגות, כאילו מקנן בכל אחד החשש שמא אנחנו כיחידים לא מעניינים מספיק, ולכן זקוקים לרשת הביטחון של החבורה. התגובות הללו פתחו בפניי צוהר לתסכול שכלל לא הייתי מודע אליו, תסכול אחר משלי אך במובן מסוים משלים לשלי. היום, בראייה מאוחרת, אני פתאום מבין איך התסכולים הללו, של הבודדים ושל הזוגיים, מצטרפים להם יחד ויוצרים כשל שוק לתפארת: אלה וגם אלה רוצים משהו דומה, אלא שבחסות דפוסי ההתנהגות, אין לרצונות הללו סיכוי להשיק.
מאחר שדפוס התנהגות הוא דבר שקשה מאוד לשנותו בכפייה, ודאי אצל הזולת, אפשר לנקוט בגישה אחרת – לשבור את קשר השתיקה. הנה אני מתחיל.
תמונה: ״סר נוויל וילקנסון על מדרגות הארמון הוונציאני״, John Singer Sargent