למה אני מחבב את הביקור החודשי שלי במספרה?
פעם בחודש בערך, כשרעמת אלי לוזון בוהקת אליי מהמראה, אני הולך למספרה השכונתית. הספרית היא אישה אסייתית בגיל העמידה העונה לשם לי הונג, והמספרה שלה קיימת בשכונה כבר שלושים שנה. היא מזהה אותי, ומחייכת אליי חיוך לבבי ומאופק, שילוב אמיתי שרק נשמע אוקסימרוני. אני אוהב את הביקור החודשי הזה, משום שעבורי הוא קרקע בטוחה ונעימה למדרך: מרגע שאני נכנס פנימה, אני יודע מה תהיינה ההתרחשויות אחת לאחת.
אני אתיישב על כיסא התספורת, והיא תשאל אותי על הדרגות הרצויות במכונת התספורת. אשלוף את הטלפון ואחפש בו את הפתקה עם המידע, פתקה שהיא עצמה הציעה לי ליצור בפעם הראשונה שהגעתי אליה. "2 במרכז, 1 בצדדים", אקריא מתוכה, ובמבטאה הכבד היא תוסיף "blend in", כמדגישה את עניין הדירוג. הטקס ימשיך בכך שהיא תניף מאחוריי את מכונת התספורת, ולפני שתפעיל אותה, היא תביט בסבך שעל ראשי ותכריז בהתפעלות: "thick hair, very thick hair". אדחה את הקומפלימנט ואענה בטרוניה: "a lot grey hair". ואז יגיע הפאנץ' הקבוע: "better grey hair than no hair", היא תאמר בפסקנות, ותיגש למלאכה.
התספורת שלי מאוד פשוטה, כך שתוך שתיים-שלוש דקות היא כבר תשקוד על הגימורים שלה. היא תכבה את המכונה, ותסקור את דמותי הנשקפת מהמראה. "much better", היא תפטיר בחיוך מבויש, כאילו מתלבטת אם באמירה הזו היא מחמיאה לי (על המראה החדש) או נוזפת בי (על המראה הקודם, המוזנח). מאחר שאני טיפוס של חצי-הכוס-הריקה, אבחר לפרש זאת כביקורת, ואתחייב בפניה שבפעם הבאה אחכה פחות זמן לפני שאבוא שוב. היא תחווה בחגיגיות עם מראה עגולה מאחורי העורף שלי, ואראה לה שאני מתרשם מהדיוק כשאהנהן בשביעות רצון. ואז אקום מהכיסא, אודה לה ואושיט לעברה את שכרה. היא תיקח את השטרות במבט מוקיר, ותיפרד ממני בחיוך, לבבי ומאופק.