תגית: אף אחד

מהו הקריטריון שלפיו אנחנו מדרגים את האנשים המקיפים אותנו, ומי הם ״אנשי האופטלגין״ בחיינו?

יש לעדן בן זקן שיר שקוראים לו ״אף אחד״, ויש בו כמה שורות שהולכות ככה: יום שלישי / פגשתי את קארין / כלום לא השתנה / צריך לקחת אופטלגין.

תוך כדי שאני שר (ומזייף) את המילים הללו, אינני יכול שלא לחשוב על שמות נוספים, אנשים שאני מכיר, שיכולתי לשבץ בקלות במקום אותה קארין. אני מניח שלכל אחד יש כמה אנשים כאלה בחייו, ובדרך כלל, מסיבות שאינן תלויות בו, הוא נאלץ להמשיך ולהיתקל בהם מפעם לפעם או – שלא נדע – בתכיפות.

בעודי ממשיך לזייף, אני חושב על האפיון של האופטלגין. למה אנחנו מהנהנים למשמעו? משום שהוא מפנה את אלומת האור באופן בלתי צפוי אל עבר פיסת אמת שאנחנו נוטים לא להבחין בה, ושלוכדת את העניין הבא: יש אנשים שאנחנו אוהבים, יש אנשים שאנחנו שונאים, ונהוג לחשוב שזוהי החלוקה, שכך אנחנו מדרגים את האנשים המקיפים אותנו. אך לא היא.

בפועל, אנחנו מיישמים שיטת חלוקה שונה, שרוחשת לה כל הזמן מתחת לפני השטח והיא שנותנת את הטון: "מהו המינון שבו אנחנו מעוניינים לראות אדם מסוים?" זוהי חלוקה חוצת גבולות של אהבה ושנאה, שהרי לא פעם הדמות של קארין בחיינו אינה מישהו שאנחנו שונאים במיוחד, ולא פעמיים מדובר בכלל במישהו שאנחנו בסך הכול די מחבבים.

לפי החלוקה הזו, הדרגה הנחותה ביותר, ההופכית ל״אנשים שאנחנו רוצים לשהות במחיצתם כל שנייה מחיינו״, היא אותם אנשי אופטלגין. אנחנו מודעים לקיומם, אבל אף פעם לא ממלילים את הידיעה הזו, היא נותרת בגדר תחושת בטן. ופתאום בא הטקסט הזה, ומאפיין את קבוצת האנשים הזו במשיכת מכחול מוקפדת: אנשים שאנחנו רק רואים אותם – ומקבלים חום.

תמונה: ״שידת תרופות״, Joseph L. Boyd