לאיזה תובנה הגעתי כשצפיתי בפרסומת ליוגורט עם חיה הלפרין, ההיא עם הקארה השחור מ"שעת כושר"?
ראיתי עכשיו פרסומת ליוגורט עם חיה הלפרין, ההיא עם הקארה השחור מ"שעת הכושר"? נדהמתי, הזמן לא נגע בה. סיימתי לצפות, גללתי מטה, ומה הייתה שם התגובה הראשונה? "איך לעזאזל היא נראית אותו דבר שלושים שנה אחרי?" ומישהו ענה: "היא עושה כושר".
כמה פשוט וכמה נכון, הא? וחשבתי לעצמי, זה לא שלא הייתי ער לעניין הזה, שהיא עושה כושר, הרי זה ניכר עליה אפילו ממבט חטוף. אבל זה לא ייאמן עד כמה אני, אנחנו – בהדחיקנו ובדוחקנו בכל מאודנו את עניין הספורט בחיינו – מעלימים עין, מילולית, מההשפעות החיוביות שלו.
כאילו, יכולים היו לזמן אותי לחקירה צולבת בתחנת משטרה, להושיב אותי בחדר אפלולי תחת זרקור, ואז לשאול אותי שוב ושוב: "איך לעזאזל היא נראית אותו דבר שלושים שנה?", והייתי מגרד בפדחתי, מגרד ומגרד ומגרד. כאילו שבתוך תוכי אני לא יודע מה ההבדל בינה לבין הברייה המנוונת שהיא אני, הייתי נותר אובד עצות מול החוקר, ולבסוף הייתי פוער אליו עיני עגל ועונה: "גנים?"
תמונה: חיה הלפרין מתוך הפרסומת ליוגורט "יופלה"