התרפקות נוסטלגית על לילות טקסי האוסקר של ילדותי.
היו ימים, ובאותם הימים הייתי מכוון את השעון המעורר שלצד מיטתי לשלוש לפנות בוקר. וכשהגיעה השעה, בקושי רב מקים הייתי את עצמי מהמיטה, ומוכה ירח הייתי מחליק אל הסלון.
טקס האוסקר היה אז משודר ב"ערוץ המשפחה" של "ערוצי זהב", אשר לימים מותגו מחדש כ"ערוץ 3" של "הוט", והייתי נשכב על הספה ובוהה במסך המרצד. מרותק וסהרורי כאחד, מקלל את הפעמים התכופות שבהן היו יוצאים לפרסומות, דקות מתות שהיו גורמות לעייפותי לזקוף מחדש את ראשה. ולא יכולתי אחרת, נהניתי מכל רגע. כך שנה אחרי שנה.
המחשבות הללו חלפו בראשי היום, כאשר פסעתי מעדנות אל הלאונג' של קומפלקס הדירות שאני מתגורר בו, כדי לצפות בשידור חי בטקס האוסקר, והשעה היתה שעת בין ערביים מתוקה ונוחה להדהים. היו ימים, והם חלפו.
תמונה: לילה ללא שינה, Henri de Toulouse-Lautrec