ידיו של יאיר ניצני מלאות עבודה: הוא מנכ״ל של חברה, מופיע עם להקת ״תיסלם״, כותב טור שבועי ב״ישראל היום״ ומריץ מופע יחיד. מבעד לענני ציניות הוא סיפר לי על החברות הקרובה שלו עם יאיר לפיד, חלק את זיכרונותיו משנות עבודתו עם עפרה חזה, ושיער כיצד היה מתקבל באקלים של ימינו ״האשם תמיד״.
לפני חודשיים שרד יאיר ניצני ריאיון טלוויזיוני עוין עם ירון לונדון. ״אתם להקה מצוינת – של חובבים, איש מכם לא עוסק במוזיקה, אתה איש עסקים״, סנט לונדון בניצני ההמום, ואז השווה והעלה, ״אתם ממחזרים, מבצעים אותם שלושים-ארבעים שירים, לא יוצא לכם מהתחת?״
אי לכך, חשתי צורך לדרוש בשלומו של הניצול מיד בתחילת הריאיון. ״הוא התקשר להתנצל״, עדכן אותי ניצני, ״הוא אמר לי: כשאתה עושה תוכנית טלוויזיה, אתה מנסה להיות נשכני ובועט כדי לעניין את הצופים, לא הייתה לי שום כוונה לפגוע, אני אוהב ומעריך אתכם. דרך אגב, הוא עשה את זה גם לפניי וגם אחריי, זה ירון לונדון, וזה מה שעושה אותו לירון לונדון״.
הוקרבת על מזבח הרייטינג, בקיצור.
״כן. הוא גם אמר דברים שלא ממש מחוברים למציאות. אנחנו להקה שעובדת ארבעים שנה, מנגנים באולמות אדירים עם קהלים עצומים ויש לנו להיטים ענקיים, מה הוא מבלבל את המוח״
את ניצני תפסתי לשיחת טלפון בעודו גוהר על מזוודותיו, בעיצומן של אריזות. למחרת היום הוא טס לארה״ב לסיבוב הופעות עם מופע היחיד שלו, ובין היתר יופיע בפאלו אלטו. מדובר במופע מוזיקלי-הומוריסטי, או כלשונו של ניצני, ״זה איזשהו יצור שלא מופיע בהגדרות המקובלות, גם מוזיקה וגם סטוריטלינג, אבל באווירה קלילה ומשעשעת, וזה איזשהו מסע בזמן, מין טיול בישראל״.
ניצני (60) התפרסם בשנות השמונים כקלידן להקת ״תיסלם״. בציבוריות הישראלית הוא זכור בזכות השתתפותו בתוכניות הקאלט ״מה יש״ (גל״צ) ו״העולם הערב״ (ערוץ 2 הניסיוני), וכן בזכות שירו ״האשם תמיד״. עוד בטרם מלאו לו שלושה עשורים, מונה ניצני למנכ״ל ״הד ארצי״, והיה חתום על תגליות כמו ״החברים של נטאשה״, ״נוער שוליים״ ואדם. הוא אף זכה ללוות את עפרה חזה בתחילת הקריירה הבינלאומית שלה.
כיום הזיקה של ניצני למוזיקה היא בעיקר עסקית, הוא הקים חברה שמטפלת בזכויות יוצרים בשימוש ביצירות מוזיקליות בפרסומות וסרטים. יחד עם זאת, הוא מקפיד להישאר מעודכן לגבי סצינת המוזיקה, ״כמאזין, אני מאוד מעורה ובקיא במה שקורה״, הוא אומר.
יש היום איזשהו אמן שלדעתך עדיין לא זכה להכרה הראויה לו, והיית מחתים על אלבום?
״אין מישהו שקופץ לי בראש, אבל אני חושב הרבה על העניין הזה של למה מישהו מצליח או לא מצליח, והאם זה הוגן או לא הוגן, זו שאלה מטרידה מאוד. ההבדל הזה בין שיר נפלא שאף אחד לא שמע עליו, לבין להיט אדיר שכולם שרים – אתה אף פעם לא יכול להבין מה גרם לשיר אחד לפרוץ ולאחרים לא. האם לא גילו את הזמר הזה? האם הוא לא שיווק את עצמו נכון? האם התזמון היה רע? האם באותו רגע פשוט היה זמר טוב ממנו? יש כל כך הרבה מרכיבים של קארמה ומזל וקוסמיות, שאתה פשוט לא יכול להבין. הרבה פעמים חשבתי ששיר הוא נפלא, והייתי בפוזיציה מאוד משמעותית לדחוף אותו, וגיליתי שגם לדחיפה שלי יש גבול, שזה לא תופס. ולעומת זאת, משהו שבכלל לא חשבתי עליו, הוא זה שפתאום הביא את הבומבה״.
זו תופעה רווחת לא רק במוזיקה אלא בכלל באמנות.
״גם בהייטק, לא? הרבה פעמים אתה רואה חברות שיש להן מוצר או איזה פטנט, ואחרי שנה אתה רואה שהן הלכו לכיוון אחר לגמרי״.
שאלה שאותי מטרידה היא לאן נעלמת היצירתיות של אמנים עם הגיל. כמעט כל אמן שאני יכול לחשוב עליו, שהוא בשנות ה-50 לחייו, מפסיק להיות פורה.
״הסבר ללמה זה קורה אין לי, אבל אני יכול להגיד לך שאתה צודק במאתיים אחוז. התקופה הכי יצירתית ומשמעותית של האמנים הגדולים בהיסטוריה היא הפרץ של גיל עשרים-שלושים. זה לא נראה ככה כשאתה שם – והייתי שם. כשאתה בגיל הזה, נראה לך שאתה לנצח פה, ואתה תרביץ להיטים ומה זאת אומרת, רק התחלת! אתה לא חושב על זה שבגיל שלושים תתחיל ההתדרדרות״.
העניין הוא שהכישרון עדיין שם, זה לא שהוא נעלם.
״לא רק שהכישרון שם, גם השירים עדיין יפים מאוד, אבל פתאום זה פחות רלוונטי. אני לא חושב שדני סנדרסון, שיוצר תקליטים נפלאים עד היום, או פול סיימון, או פול מקרטני, או ברוס ספרינגסטין – הם פחות טובים ממה שהם היו בשנות העשרים שלהם. אבל בדרך כלל לקהל ולתקשורת יותר קשה לעוף פתאום מהתרגשות משיר חדש שלהם, כמה יפה שהוא לא יהיה. אין לי הסבר לזה אבל זו עובדה, בדיוק כמו שאי אפשר להתחיל קריירה כזמר בגיל ארבעים, למעט יוצאי דופן מעטים״.
מהם הזיכרונות שלך מעפרה חזה?
״קודם כל, מאוד חיבבתי אותה ברמה האישית. הזיכרונות שלי הם של אדם מאוד חינני ונעים הליכות; כישרון יוצא דופן, מישהו שכשהוא נכנס לחדר, הוא מאיר אותו בסטאר קוואליטי. היא הייתה גם בחורה משעשעת מאוד, חקיינית ומצחיקה״.
נעימות ההליכות שלה השתמרה גם אחרי ההצלחה?
״כן, אני הכרתי אותה כשהיא כבר הייתה מוצלחת ומצליחה. היא הייתה כוכבת ענקית, אבל עם הרגליים על הקרקע, היא לא הייתה יצור מתנשא. מאוד חמה ולבבית ו… קולית כזאת״.
מאז 2011 כותב ניצני בעיתון ״ישראל היום״ טור שבועי, ״מרים גבה״ שמו. חרף ההתמדה המזהירה, ניצני מספר שאי אז, כשפנו אליו עם ההצעה לטור, הוא התנגד לה נחרצות. ״אני כל כך לא אוהב דדליינים ולא האמנתי שאני מסוגל לעמוד בזה כל שבוע, אבל הופעל עליי כזה לחץ… בסופו של דבר זה הפך להיות מין דרך חיים, וזה שינה לי את החיים. אני בונה את השבוע שלי לפי הטור, מפנה לו ימים לכתיבה, וכל היום רק חושב מה אכתוב״.
בדיעבד, נראה שניצני קיבל את ההחלטה הנכונה עבורו, ״אני מקבל כל כך הרבה תגובות על הטור, זה ממש פנומנלי״, הוא משתף, ״אנשים מרגישים הזדהות רבה עם העניינים המשפחתיים, ועם הטיפוס הזה שאני משדר מהראש שלו, שהוא לא בדיוק אני, אבל הוא איזשהו שיקוף של המחשבות שלי״.
שמתי לב שאתה לא מתבטא בטור בעניינים פוליטיים, זה בכוונה?
״כן, זה גם היה ההסכם שלי עם העיתון בתחילת הדרך. גם כי הם ידעו שאני לא בדיוק הפרצוף הכי מתאים לדעות הפוליטיות של העיתון, וגם כי הם אמרו לי מהתחלה: אנחנו לא פונים אליך כי אתה איזה גאון גדול בפוליטיקה, תחסוך לנו את הדעות הפוליטיות שלך ותכתוב על החיים שלך״.
ובכל זאת, אי אפשר בלי קצת פוליטיקה בימים טרופים אלה. במיוחד קשה להתאפק כשהמרואיין הוא מי שהנפיק את המילים המשוננות של הלהיט ״פרצופה של המדינה״.
איך לדעתך הייתה מתקבלת באקלים של ימינו הדמות של האשם: ערבי לאומני, ימני קיצוני, אוהב ישראל?
״היום זה לא היה קורה. עם התקינות הפוליטית של היום, אף אחד לא היה מעז לעשות דבר כזה. כשאני שומע את ׳האשם תמיד׳, אני אומר לעצמי: אלוהים ישמור, איך הדבר הזה עבר? היום זה לא היה עובר״.
ב״פרצופה של המדינה״ מופיעות השורות: ״ואני לא מבין מה השתנה / אם אני האידיוט היחיד במדינה / שחרד למחר וחולם עלי זית / ורוצה להרגיש שכאן זה הבית״. אתה עדיין מזדהה עם המילים?
״זה שיר שהצליח לשרוד שלושים שנה ולהישאר רלוונטי, ולפעמים זה קצת מבאס שהוא נשאר רלוונטי. זה שיר על מאכער פוליטי, תמונת מצב של פוליטיקאי שפעם היה לו איזשהו אלקטורט, אבל כבר שנים שהוא לא מייצג בוחרים אלא הוא משוריין כזה סטייל. כשאתה מקשיב למילים היום, זה נשמע מה-זה מתאים, ובאמת, בכל פעם שיש פרשיית שחיתות כזו או אחרת משמיעים את השיר הזה. אני עדיין חושב שזה אחד השירים היותר טובים שכתבתי, אבל, זה גם שיר שאם היה יוצא היום, היה מתקבל לא טוב, היו קופצים עלינו. הוא קצת הצליח לעבור מתחת לרדאר, להשתחל לתקופה אחרת״.
בעצם מה שמשתקף מהמילים הוא שאותן תחושות שיש להרבה אנשים היום כלפי המדינה הן משהו שהיה קיים גם בעבר. כלומר, זה לא שהיום רע יותר, אלא שאנחנו מסתכלים אחורה במין ערגה.
״זה נושא מאוד עמוק, בימים האלה יש בארץ איזושהי תחושה של אלימות באוויר. כל פעם צץ איזה רצח במגרש חנייה, או חבר׳ה שמרימים כסאות זה על זה בבריכה, או חבר׳ה שנוסעים לקפריסין ומתנהגים בצורה שמביישת את כולנו. אז אתה שואל את עצמך: למה זה קורה? האם הפכנו ליותר אלימים, או שזה תמיד היה ורק לא שמענו על זה? אבל העולם כולו משתנה ומקצין, ולכן קצת קשה להאשים רק את עצמנו. מנהיגי העולם נהיו יותר פסיכיים, רובם הם טיפוסים שפעם לא היו עוברים, אם זה הצפון קוריאני, התורכי, או האמריקאי. והשחיתות, שיש מי שאומר עליה היום: ׳עזוב אותך, זה שטויות׳ – פעם דבר כזה לא היה עובר!״
די הופתעתי לגלות שאתה חבר של יאיר לפיד, איך הכרתם בעצם?
״הכרנו לפני המון שנים, עוד כשהוא היה ממש צעיר, והתחברנו יותר מאוחר דרך חבר משותף. נהיינו חברים, חברים קרובים אפשר לומר אפילו, אנחנו מתרועעים די הרבה״.
זה מפתיע אותי, כי אם אני צריך למקם אתכם על ציר של ציניות, אני שם אתכם בשני קטבים.
״זה נכון, אם כי כשהוא כתב בעיתון היו לו יכולות קומיות משובחות ביותר, כשהוא היה כותב על היחסים שלו עם אשתו, הייתי מתגלגל מצחוק. כל הנושאים הפוליטיים שהוא לקח על עצמו, אלה נושאים שאני פחות מרגיש בהם נוח להתבטא, כי זה הרבה יותר מורכב, ואיכשהו לא יוצא טוב בעיתון. אני רק יכול להגיד שכשמישהו כמוני פחות או יותר – איש טלוויזיה ורדיו מוכר ומצליח, והוא אפילו הצליח יותר ממני במובנים מסוימים – עוזב הכול ואומר: ׳אני הולך לפוליטיקה בשביל עתיד ילדיי׳, אני לא יכול שלא להוריד את הכובע בפניו. כי אני, בטלן שכמוני, בחיים לא הייתי עושה את זה, לא הייתי יכול לעמוד בעלבון״.
עלבון שלא יאהבו אותך?
״פוליטיקה זה דבר מסריח, כולם מנגחים אותך בשנייה הראשונה שאפשר. לפני שהוא הלך לפוליטיקה, יאיר היה אחד האנשים האהובים ביותר בישראל, ודקה אחרי יש לו כל כך הרבה אויבים – צריך להיות בנוי לזה״.
נדמה שהציניות אופפת את כל המילים שלך, האם יש איזשהו נושא שבו היא נעלמת, תחום שמולו ביצורי הציניות שלך קורסים?
דממה ארוכה השתררה מעברו האחר של הקו, חמש עשרה שניות ליתר דיוק, נצח במונחים של שיחת טלפון: יאיר ניצני הרהר ואני המתנתי בסקרנות למוצא פיו. ״פעם יאיר גרבוז אמר שאין דבר שאי אפשר לצחוק עליו״, הוא שב לבסוף מן השתיקה, ״ואני מהמעריצים הגדולים של גרבוז, דני קרמן ודניאלה שמי – חבורת ׳דבר אחר׳ – הם היו צוחקים על הכול. זה היה פשוט מדהים אותי, האומץ והיכולת שלהם לכתוב משהו כואב ומצחיק וסאטירי על הנושאים הכי קשים, ואני רואה בזה מודל להעריץ אותו. ואחרי שאמרתי את כל זה, כשמדברים איתי על השואה, אני איכשהו אומר: בואו נעזוב את זה, אני דור שני, זה לא בא לי טוב…״
איך הגענו בסוף לשואה??
״אתה אשם, אתה הבאת את היטלר לאירוע. ל׳משינה׳ יש שיר שנקרא ׳הכול התחיל בנאצר׳ – הכול נגמר בהיטלר״.
פורסם במגזין ״בעניינים״, תמונות: יאיר ניצני, צילום: שני צדיקריו