למה "זגורי אימפריה", על אף פגמיה התסריטאיים, היא סדרה שמעלה באומץ על פני השטח עיסוק בנושאים מודחקים.
בסוף סיימתי לצפות ב"זגורי אימפריה". התחושות שלי ביחס לסדרה עברו שינוי מרחיק לכת לאורך הצפייה בה. בתחילה התמלאתי זלזול נוכח הפומפוזיות המעושה והחנפנית (הדמות הראשית יושבת בחדר חקירות בתחנת משטרה, מטרחנת עד כמה היא אדיפוס, ומגוללת את תוכן המחזה. אני רוצה לראות את השוטר שיש לו הסבלנות להאזין לאכילת הראש הזו). אחר כך חשבתי שמדובר בסך הכול בעוד יצירה לא מקורית מהז'אנר המתקרא בפי "מזרח-הוא-מזרח, מערב-הוא-מערב", הז'אנר עם המסר השחוק: צריך להיות פתוח לקדמה אבל לא להתכחש למסורת, צריך להתנהל על פי המדע אבל לא לזלזל במיסטיקה (כי המדע לא יודע הכול). ז'אנר שטופל כבר לעייפה ובאופן מוצלח יותר ביצירות אחרות. אלא שככל שהסדרה הלכה והתקדמה, הבנתי שהפלקטיות ממנה והלאה, ושיש בה נפח רב יותר מזה הנגלה לעין בחטף. יתרה מכך, היא מטפלת בנושאים אוניברסליים, חלקם מאוד לא פשוטים, והיא עושה זאת באמינות רבה.
למשל, האפליה שהורים מקיימים כמעט תמיד – בבלי דעת או עם דעת מודחקת – בין ילדיהם, גישה שקוראת תיגר על הגישה הצחה, הכה תקינה פוליטית, שהורה אוהב במידה שווה את ילדיו; למשל, המניפולציות הרגשיות הקשות שהורים מפעילים שוב ושוב על ילדיהם כדי להוליך אותם לפי רצונם המסוים במסלול חיים מסוים שכובל אותם לעתיד מסוים, ובעיקר לא מאפשר להם למצות את היכולות והשאיפות שלהם; למשל, אנשים שעושים בדת קרדום לחפור בו, אנשי הדת עצמם אך גם המאמינים שמתייחסים לאלוהים כאל קופת חולים (בפרפרזה על אמרתו המפורסמת של ישעיהו ליבוביץ').
בגלל הנושאים הללו אפשר לסלוח לסדרה על צרימות שצצות פה ושם בדיאלוגים, פגמים שעורך תסריט מיומן היה אמור לסלק (מדגם מייצג: בת למשפחה מרוקאית שמרנית ששוטחת בפני אמה את התנוחות השונות שלה עם המאהב, אב באותה משפחה שמורח קרם שיזוף ומיד מכריז שמדובר בשליש אורגזמה, כאילו המילה הזו בכלל יכולה לצאת מפיו, עקרת בית מרוקאית פשוטה שמשתמשת בלשון לא לה: 'טכנית, זה הבית שלי').
כאמור, על כל אלה אפשר למחול, ואפשר להמליץ בפה מלא: ללא ספק סדרה מוצלחת.
תמונה: מתוך "זגורי אימפריה"