כל כך מרענן לקרוא רומן שכל כולו מתרחש במקום עבודה, וכשהוא כתוב בצורה מוצלחת, כמו במקרה של "עמקפלסט", זה גם מהנה וגם מאיר עיניים.
סיכוי קלוש שהייתי זוכה לקרוא את "עֵמֶקפְּלַסְט", רומן שיצא לאור לפני עשור כמעט, אלמלא היה נבחר להיות ספר החודש בחוג הספר שהצטרפתי אליו זה לא מכבר. עד אז, אפילו לא שמעתי על קיומו, כמו גם על קיומה של דורית קלנר, הסופרת שבראה אותו בכישרון ניכר.
מדובר ברומן מרענן ביותר, קודם כל בזכות הסוגה שלו. "עמקפלסט" הוא שמו של מפעל (דמיוני) בעמק יזרעאל לייצור חומרי גלם לתעשיית הפלסטיק, התפאורה ברומן הינה מקום העבודה הזה, ובהתאמה גם ליבת ההתרחשויות – המקצועיות לצד הפוליטיות לצד האישיות – הינה מקום העבודה. קלנר פורשת גלריה עשירה ומגוונת של דמויות, עובדים ועובדות במפעל: פקידות קבלה, מפעילים, נהגים, עובדי מחסן, לבורנטים ומהנדסים – כולם וכולן משמשים ב"עמקפלסט" בערבוביה.
האירוע המחולל, המובא כבר בפתחו של הרומן, הוא העסקתה של דפנה שפירא כמנהלת המעבדה במפעל. דמותה הדעתנית מעוצבת היטב כבר בסצנה שבה היא ממתינה לריאיון העבודה שלה, ועלילת הרומן מתחקה, בין השאר, אחר הנסיקה המקצועית המטאורית שלה ב"עמקפלסט". לצידה של דפנה, מתמקדת קלנר בשלוש דמויות נוספות: יעלי, בחורה צעירה בעלת תושייה, פקידת קבלה המקודמת להיות מנהלת המחסן; נורית, מהנדסת חומרים מוכשרת ומכורה לעבודה, ש"כל חייה התחבטה בשולי הנורמליות"; ושאדי, בחור ערבי, עובד ייצור שבזכות שליטתו באנגלית מוסב להיות עובד מעבדה.
קלנר אינה מהססת לערבל לתוך העלילה עיסוק במיעוטים ("ישר כשהתחילו לבוא הרוסים פיטרו את סוהיל"), או במעמדות חברתיים ("העשירים, טוב-טוב הם שומרים על הכסף שלהם, לא רוצים להוציא אותו מהבנק"). היא עושה זאת בלי לגמגם ובלי ליפול לקלישאות. פעמים רבות ביצירות – ממש כמו בליהוק של תוכנית ריאליטי – ישנה נטייה לקבץ דמויות מייצגות, כך שבסוף, מרוב מאמץ לייצוגיות מתקבל תמהיל אנושי מלאכותי. זה אינו המקרה ב"עמקפלסט".
אחד הרכיבים שמשווים אותנטיות ליצירתה של קלנר, הינו הבחירה להיות נאמנה לשפתה הטבעית של כל דמות, גם בחלקים שהכתיבה עליה היא מתוך תודעת הדמות (היכן שסופרים רבים עוברים ללשון הגבוהה של המספר יודע-הכול), וגם כשזה תובע עיקום מופגן של הדקדוק התקני (שיבושים כמו "בשבילהם" "העורכות דין", "פי שתיים" וכו'). אומנם נזקקו לי כמה עמודים לעכל את זה, אך עד מהרה נוכחתי בחוכמה הגלומה בבחירה הזו, התורמת למצלול אמיתי כל כך של כל דמות ודמות, גם בדיבור הפנימי שלה ולא רק בדיאלוגים שבהם היא לוקחת חלק.
צריך לומר, שהעלילה איננה מהחוזקות של "עמקפלסט". על אף שהקריאה בספר הייתה לי קולחת ומהנה, היא לא הייתה סוחפת; לא נמלאתי סקרנות עזה לדעת מה יקרה בעמוד הבא. גם האופן שבו בוחרת קלנר לסיים את הסיפור תמוה משהו, ומסיבות מובנות לא ארחיב בעניין. ויחד עם זאת, הרומן משופע באבחנות מדויקות ויפות על בני אנוש, על דפוסי ההתנהגות שלהם ("עיוורים לאמיתות המונחות לפניהם") ומנגנוני הרגש שלהם ("השילו בדלפקים לא רק את המזוודות אלא גם את משא העולם שבחוץ").
ב"עמקפלסט", נוטה דמותה של דפנה שפירא להפשיט את מוצרי היום-יום המקיפים אותה לכדי חומרי גלם כל אימת שהיא נתקלת בהם, למשל, מברשת שיניים ("שילוב מושלם של יציקת סיליקון והזרקת פוליאמיד") או שקיות אוכל ("פוליאתילן טרפטאלאט התקשח בידה ונקש באבזם חגורת הבטיחות"). אולי לא באותה העוצמה, אבל גם אתם, לאחר שתסיימו לקרוא ברומן הזה, שוב לא תוכלו להתבונן בפלסטיק שסביבכם כפי שהתבוננתם בו לפני כן. נדמה לי, שגם זהו סוג של הישג ספרותי.