לפני חודשיים עבר העיתונאי החוקר, עמרי אסנהיים, להתגורר בעמק הסיליקון לרגל שנת לימודים באוניברסיטת סטנפורד, אחרי כמעט שני עשורים ככתב בכיר של התוכנית "עובדה". בריאיון איתו הוא מגלה מה הסוד להביא מרואיין להסכים לדבר מול מצלמה, משתף במחיר שהמקצוע גבה מחיי המשפחה שלו, מספר על התובנות שלו לחיים מאז המעבר לקליפורניה, ומדבר על ״הליכודניקים״, הסדרה הדוקומנטרית החדשה שיצר.
-אתה מבין שהייתה רעידת אדמה תוך כדי שאנחנו מדברים?
״באמת? לא, לא ידעתי. איך הרגשת את זה?״
-לא שמת לב שהספלים רטטו?
״זה כי אני מזיז את השולחן״.
-לא, לא.
״באמת? יש פה כל הזמן?״
לא יודע אם כל הזמן, אבל זה קורה.
נרעדנו כך, בבית קפה בפאלו אלטו, עמרי אסנהיים ואני. אסנהיים, שהתפנה לפגוש אותי בירכתי הלו״ז שלו – תשע וחצי בלילה – בדיוק חזר מאוניברסיטת סטנפורד, שם הוא מבלה את ימיו במסגרת התוכנית היוקרתית לעיתונאים, JSK. לגמרי מבלה, או כלשונו ״אני הולך על ענן, מאוד-מאוד כיף פה״.
לפני חודשיים ארזו אסנהיים, אשתו וארבעת בניהם את מטלטליהם, ועברו להתגורר בעמק הסיליקון למשך השנה הקרובה. עד אז, ובמשך כמעט שני עשורים, שימש אסנהיים ככתב בכיר של תוכנית התחקירים ״עובדה״. הוא זכה בפרס ״סוקולוב״ לעיתונאות חוקרת על תחקיר הניסוי הסודי של חיסון האנתרקס בחיילי צה"ל, ואילו פרס ״פרימור״ הוענק לו פעמיים בעבור תחקיריו – על תעשיית הלוביזם בכנסת ועל מחדלי המכון לרפואה משפטית. לפני כמה שנים, כשנבחר לאחד מאנשי השנה של ״מקור ראשון״, תיארה אילנה דיין את פועלו על ידי שרשרת הפעלים הבאה: ״חופר בעקשנות סביב כל רמז, מושך כל קצה חוט, תופס חזק כל רסיס מידע, מתרוצץ בין מקורות, מצליב, מדובב, מתחבב, ומשכנע אנשים לעשות איתו את הדרך במסע הגדול אל האמת״.
אם כן, בשבוע הבא יגיע אסנהיים עם הרצאתו, ״מסע אל האמת״, ל-OFJCC. בהרצאה ידבר על התחקירים שערך במרוצת השנים, על מה זאת אמת – אם יש בכלל אמת בתקופה המבולבלת והטראמפית שאנחנו חיים בה – ועל המכשולים שצריך לעבור עיתונאי חוקר בדרך אליה.
כתבותיו של אסנהיים הסעירו לא אחת את המדינה. מקבץ דוגמאות חלקי בהחלט כולל את התחקיר על גנדי, שבו הובאו עדויות מפי נשים ששירתו תחת פיקודו על מעשים של אונס, נסיונות לאונס ותקיפות מיניות קשות; את הסרט ״המרוץ אחרי הגלימה״ על אחורי הקלעים של מינויי השופטים בישראל; ואת התחקיר שומט הלסת אודות שמעון קופר, ששתי נשותיו מצאו את מותן בנסיבות דומות ומשונות, תחקיר שבסופו של דבר הביא לפתיחת חקירת משטרה ולהרשעתו של קופר ברצח כפול.
״תחקירים הם סיירת המטכ״ל של עולם העיתונות״, מכריז בפניי אסנהיים, ואז כמו היה קריין בפרסומת, הוא מקריא בעל כורחו את האותיות הקטנות, ״הבעיה היא שצריך סבלנות, שאין להרבה עיתונאים, צריך אורך רוח מצד המערכת לזמן עבודה שבו אתה לא מייצר, ודרוש איזשהו עומק שלא לכל עיתונאי יש. וגם, לא לכל עיתונאי זה מתאים – יש כאלה שהם סקופרים מדהימים; אני לא אוהב לרוץ אחרי החדשות, אלא להעמיק בתוך נושא ולייצר ממנו איזשהו אפוס״.
למה רצית להיות דווקא עיתונאי חוקר?
״זה איזשהו גלגול. התחלתי לעבוד בעיתון ׳העיר׳, נורא רציתי להיות כתב חדשות, אבל אחרי כמה זמן ראיתי שאת ההשפעה הגדולה, את השריטה הקטנה הזו בחיים שלנו, אפשר לעשות באמצעות תחקירים. הפעם הראשונה שבה הבנתי שאני כתב חוקר, ושזה מה שאני באמת רוצה לעשות, הייתה בפרשת האנתרקס. שם ראיתי שתחקיר יכול להביא לשינוי מציאות, שלא יהיו יותר ניסויים, ולראשונה חשבתי לעצמי: ׳וואלה, זה המקצוע שלי׳״.
ובפעם הראשונה שבה עשית תחקיר עיתונאי, מה היה אז הדחף שלך?
״סקרנות. התחקיר הגדול הראשון שלי היה ב׳העיר׳, על איזשהו אירוע שקרה בשנות השישים שבו היה מעורב גנדי, שלימים עשיתי עליו תחקיר ב׳עובדה׳. הסיפור היה כזה, שהיה צריך לחפור בו הרבה כדי להגיע לתוצאה. היה קשה מאוד להגיע לאנשים, והייתי צריך להפוך כל אבן. עבדתי על התחקיר הזה שנה, והוא נולד עם צירי לידה מאוד כואבים. היום הייתי עושה אותו הרבה יותר קצר והרבה יותר מקצועי, אני מקווה. אבל ראיתי שזה מאוד כיף לי, והבנתי שזה משהו שאני יכול להיות טוב בו״.
כשאני צופה בראיונות בתחקירים, הרבה פעמים יש לי מין תחושה שלא כל מה שאתה יודע, אתה יכול לספר.
״נכון, יש דברים שמרואיין אומר לי שהם אוף רקורד וזה לא ייכנס בחיים; יש דברים שאני יודע, כמו התהליך שלקראת הריאיון: ממה המרואיין חושש, מה מפריע לו, על מה הוא צריך להתגבר – כל הדברים האלה לא באים בסופו של דבר לידי ביטוי בריאיון עצמו. זה לא אומר שהצופה לא מקבל את האמת, הוא מקבל, אבל מטבע הדברים… בסך הכול מה אנחנו? אנחנו דוכן פלאפל קטן שקיים כמה שנים, ואני רוצה שיהיה לו מוניטין לחיות עוד כמה שנים. אז אני לא אפגע בחיים בהסכם שיש לי עם מישהו שאני מראיין. כמובן, אנסה לדחוף אותו אל הקצה שלו, כדי שהוא ייתן ריאיון כמה שיותר אמיתי – אפרופו ׳מסע אל האמת׳ – אבל כן אכבד כל הסכם שיש לי איתו״.
איך מנהלים חיי משפחה לצד עבודה כל כך תובענית?
״אתה מנהל אותם לא מספיק טוב. אתה לא רואה מספיק את הילדים, לא רואה מספיק את הבית, הראש שלך כל הזמן בסיפורים. עכשיו שאני כאן, אני מבין שאפשר לנהל אותם יותר טוב. השנה הזו עוברת לי נורא מהר, אבל יש דבר אחד שהבנתי ממנה, ואני חושב שהבנתי אותו כבר בשבועיים הראשונים. כשאחזור ארצה, לחיים הרגילים, אני מקווה שהשנה הזו לא תיגמר במובן הזה, שאקח מפה הרבה מאוד עקרונות של איך לחיות יותר נכון לצד העבודה. החיים שלי בארץ היו מצוינים, התפרנסתי יפה ועשיתי דברים שאני גאה בהם, אבל כנראה הרגשתי שצריך לעשות בהם עוד איזה שינוי. אני לא יודע להצביע לך בדיוק מה, אבל הנה, כשאתה אומר ׳חיי משפחה׳, אז אני רואה כמה הרבה יותר כיף לי עכשיו, כשיש לי יותר זמן לזה. נכון, זו שנה שלא מייצגת שום דבר ולא אוכל להגיע כל יום הביתה כמו שאני מגיע עכשיו, אבל אפשר לחיות את זה אחרת. למשל, אתה יודע כמה זמן עמדתי בפקקים בארץ? שלוש שעות ביום. זה לא יקרה יותר. אגיע לעבודה בשעות שאין בהם פקקים, או אסע ברכבת, או באופניים חשמליים – הזמן הזה לא יבוזבז יותר. אני מקווה שלא אעבוד יותר בשישי-שבת או בלילות, מה שהייתי עושה הרבה. אלה דברים שאני חושב עליהם היום, והם נראים לי מטורפים״.
התמונות של אסנהיים, אלה העולות בחיפוש גוגל, אינן עושות עמו חסד. במפגש פנים אל פנים הוא נראה צעיר יותר, והבעות הפנים שלו מרוככות. בעיקר, הוא מרבה לחייך, דבר שכמעט שאין לו עדות בתמונות. או שאולי – עולה בי תהייה – הוא מרבה לחייך בעיקר מאז שעבר לקליפורניה?
אסנהיים מבעבע כולו כשהוא מספר לי על התוכנית שהתקבל אליה, ״סטנפורד לוקחת עיתונאים מכל העולם – אנחנו שבעה בינלאומיים ושנים עשר אמריקאיים – ובעצם מקבלים שנה לצאת מהשגרה, ללמוד מה שאנחנו רוצים באוניברסיטה, אנחנו ובני או בנות הזוג שלנו. אני נמצא עם אנשים מעוררי השראה – לא מן השפה ולחוץ, אלה באמת אנשים שאני מסתכל עליהם ואומר: ׳וואו, מכל אחד אפשר ללמוד המון׳״. למשמע ההכרזה הזו, אני מרים גבינים ספקניים ומבקש להבין באיזה קליבר מדובר, אך חיש מהר גבותיי צונחות בהכנעה ופי נפער, ״זוכי פרס נובל, חתני פרס פוליצר, אתמול שלחתי מייל לג׳ורג׳ שולץ, שר החוץ האמריקאי בשנות ה-80 שיושב בקמפוס, קונדוליסה רייס מסתובבת פה… אלה האנשים שאני בא איתם במגע״.
אסנהיים ממשיך לדבר במרץ, ״אנחנו צריכים לפתח איזשהו פרויקט עיתונאי שצריך לסייע לעיתונות בשנים הבאות עם האתגרים הבאים שהיא עומדת בפניהם. הפרויקט שלי עוסק באיך הכתב החוקר יכול לעזור לאינטואיציה שלו לקבל החלטות טובות יותר לגבי על איזה סיפורים הוא בוחר לעבוד. אני כעיתונאי עובד רק עם האינטואיציה שלי, זה הכלי שלי. ככתב חוקר ב׳עובדה׳, אני עושה חמישה-שישה פרויקטים בשנה, וכדי להפיק מעצמי את המיטב, אני צריך לוודא שאני עושה את חמשת-ששת הפרויקטים הנכונים ביותר: החשובים ביותר, המעניינים ביותר ובעלי ההיתכנות הרבה ביותר. טלוויזיה היא מדיום מאוד איטי, מאוד יקר ועם זמן מאוד מוגבל, ולכן ככל שהמסננת שלך יותר מקצועית בשלבים הראשונים, כך תהיה עיתונאי יותר טוב. אם יהיה לך איזשהו כלי שיעזור לך לקבל את ההחלטות הנכונות, אתה תהיה עיתונאי יותר טוב. אגב, אני לא יודע אם זה יהיה כלי טכנולוגי, זה יכול להיות ספר הדרכה. היום, למשל, דיברתי עם אדם שמתמחה בחקר המוח ובמה מביא אנשים לקבל החלטות אינטואיטיביות מסוימות״.
שתי דקות אחרי לחיצת היד בהיכרות, כבר מספיק אסנהיים להצליב איתי מכרים משותפים – בין היתר, בת כיתה שלי בחטיבת הביניים שהוא יצא איתה פעם, ושמה לא ביקר בתודעתי כשלושה עשורים. אין ספק, המוכר באותו דוכן פלאפל מטאפורי, שופע חן וחותר לקרבה עם בני שיחו. ביני לביני אני מנחש שהמרכיב האישיותי הזה עוזר לו לרכוש את אמונם של מרואייניו. ״אני צריך להיות חזק במגע הבינאישי, לדעת לעורר אמון במקורות שנותנים לי את המידע״, הוא אומר כקורא את מחשבותיי אבל מדגיש, ״אמון אמיתי! כזה שאני גם מאמין שהוא אמון״.
איך מעוררים אמון?
״או…! אני לא חושב שזה כתוב באף ספר. זה דבר ששכללתי כשעברתי לטלוויזיה, שם אתה צריך להביא את האדם למצלמה, לגרום למישהו שלא חלם בחלומות הכי פרועים שלו שיבוא לדבר מול מצלמה – לא בפנים מוצללות ובטח שלא בפנים גלויות – ויספר את הסיפור שלו. כשהייתי בעיתונות הכתובה הרבה פעמים לא הבנתי למה בכלל אנשים רוצים להתראיין, כל פעם חשבתי שזה מדע בדיוני. בטלוויזיה, כשכבר הייתי צריך להביא אותם למצלמה לספר את סיפורם, לאט לאט הכנסתי את עצמי להלך רוח שבו ׳אין מצב שזה לא טוב להם לדבר׳. בעוד שבעיתון לא הבנתי למה הם מדברים – בטלוויזיה אמרתי ׳למה הם לא מדברים׳. ואיך השתכללתי? הבנתי בתוכי, שאדם שאני לא מאמין שיש פרומיל של צורך או רווח שלו מלהגיע למצלמה, לא אצליח להביא אותו. החדשות הטובות הן, שלרוב האנשים ישנו הסדק הזה שבו האינטרסים יכולים להיפגש, אתה רק צריך למצוא את הסדק הזה – לפעמים הוא צר מאוד – ולהיכנס דרכו. זו כל העבודה״.
מעניין. מה לדעתך היה הסדק אצל אפי נווה ב״מירוץ אחרי הגלימה״?
״אני לא מת על להיכנס לנבכי הנשמה של המרואיינים, אבל אני חושב שאפי נווה – של לפני ההסתבכויות, כן? – זיהה הזדמנות להיות מוכר. היו לו אספירציות גבוהות מאוד, שאינן מסתכמות בלהיות יו״ר לשכת עורכי הדין, וכשתוכנית כמו ׳עובדה׳ פנתה אליו ללוות אותו, אז אפילו אם אפריורית הוא חשב שהכתבה יכולה לעשות לו צרות פה ושם, היא עדיין יכולה להביא אותו לתודעה של הציבור הרחב, ואולי תעזור לו בעתיד להגשים את האספירציות שלו. אני חושב שהוא קיבל החלטה תקשורתית מאוד נכונה מבחינתו, כך האמנתי אז וכך אני מאמין היום. נכון, הכתבה סיבכה אותו עם כמה שופטים ואנשים פתחו עליו עיניים יותר, אבל הוא השיג את מה שהוא רצה״.
ולמה לדעתך איילת שקד הסכימה שתצלמו אותה באותה כתבה בחדרי ישיבות, כשהיא מתאמנת על הנאומים שלה?
״אני חושב שהיא סמכה עלינו, ואני לא חושב שהיא הצטערה על זה״.
אבל איך זה קידם אותה?
״אני חושב שאיילת היא שרת משפטים…״ מסגיר אסנהיים פמיליאריות ואז נבוך קמעה ומשנה, ״איילת שקד היא שרת משפטים שרצתה שהעבודה שלה תוכר. אתה יכול לאהוב אותה או לא, אבל כשרת המשפטים היא הייתה האקזקיוטורית הכי טובה שהייתה במדינת ישראל. לדניאל פרידמן, למשל, היו גם רעיונות גדולים כשהיה בתפקיד – רעיונות דומים לשלה ויש שאומרים שהוא אפילו המנטור שלה – אבל בתור מוציאה לפועל היא הייתה יעילה ממנו; איילת שקד באמת שינתה את מערכת המשפט. היא לא יזמה את הכתבה, אבל מרגע שהיא הבינה שהכתבה על המסלול, היא חשבה שאולי יהיה נכון מבחינתה להציג לציבור את השינוי שהיא הצליחה להביא למערכת המשפט״.
בתחילת החודש עלה ב״קשת״ המיזם החדש של אסנהיים, הסדרה הדוקומנטרית ״הליכודניקים״. הסדרה בת שלושת הפרקים מתחקה אחר קורות מפלגת ׳הליכוד׳, כשהיא מנסה לפצח את הדנ״א הליכודי. כצרכן כבד של פוליטיקה ישראלית גמעתי אותה בשקיקה ולא רוויתי, רציתי עוד. במהלך הפרקים מבליחים בה כמה וכמה נותני עדות מקרב אושיות המפלגה, אבל העדה המצטיינת – ללא עוררין – היא לימור לבנת, אשר מגלה יכולות מרשימות כמספרת, ומעלה באוב סיפורים מסמרי שיער.
ראיתי שרִטְווטת את התגובה של אלירז שדה, שאמנם החמיא לסדרה אבל הוסיף: ״לאחר הצגת ההיסטוריה הליכודית בתמציתה דרוש פרק נוסף, המתאר את הליכודניקים שלא מחפשים ג'ובים חדשים ולא מתוסכלים מאובדן הכח הישן. אלה הם רוב ה׳ליכוד׳״. מה חשבת על הטענה הזו?
״אני לא חושב שדרוש לכך עוד פרק. אולי זה לא הודגש מספיק בסדרה, אבל לליכוד יש אידיאולוגיה, אתן לך שתי דוגמאות: הראשונה, שהיו אנשים שעמדו בצורה מאוד חזקה מול אריק שרון נגד ההתנתקות. השנייה, נתניהו, שאפשר להגיד הרבה דברים נגדו, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו: הוא יישם את ההתנגדות העזה של ׳הליכוד׳ להסכמי אוסלו, הוא עושה את זה במשך עשרים שנה, ולפעמים עומד מול כוחות מאוד חזקים. אז במובן של שירות האידיאולוגיה הימנית של הליכודניקים, הוא עושה עבודה מצוינת״.
בתור ליכודולוג, אתה יכול לנסות ולהמר מה יעלה בגורל המפלגה, ואם יעלו מתוכה קולות המרי?
״אני חושב שהם כבר עולים, יש תחושה שעידן נתניהו לא יימשך לנצח, ואפילו הרבה פחות מכך. גדעון סער לא היה כותב בטוויטר ׳אני מוכן׳ לפני חצי שנה – אלה ניצני המרד; וכשבאים לאשרר שנתניהו הוא מנהיג ׳הליכוד׳ לכנסת הבאה, ומגיעים מעט מאוד אנשים ובכירי ׳הליכוד׳ לא נוכחים – זו אמירה; אני גם לא מאמין שניר ברקת היה נותן ריאיון כמו שהוא נתן עכשיו ב׳שבעה ימים׳. אני יודע שהוא אמר שהוא יהיה המנהיג רק אחרי עידן נתניהו, אבל הוא לא היה מרשה לעצמו להגיד דבר כזה בווליום כזה – ׳אני האיש שאחרי נתניהו׳ בכתבת שער – לפני חצי שנה. בחיים לא. הרי נתניהו, לא חושב שיש איש אחרי נתניהו: מה פתאום אחרי נתניהו? מאיפה בא בכלל המושג הזה, ׳אחרי נתניהו׳? אנחנו עוד לא עשר שנים קדימה. אז השיח הזה מעצב את התודעה: רגע, יש אחרי נתניהו? בכלל קיים הדבר הזה?״
פורסם במגזין ״בעניינים״, תמונה: עמרי אסנהיים, צילום: אלדד רפאלי