בריאיון עם שאנן סטריט, סולן ״הדג הנחש״, הוא חווה דעתו על התנהלותה של מירי רגב, מסביר מדוע הוא עדיין זוכה לאהבת הקהל למרות הפה הגדול שלו, מספר על הטיפול הקבוצתי שעוברת הלהקה, ומגלה למה בעצם קראו לו ״שאנן״.
יש שמות פרטיים שסובלים מבעיית אמינות: ״עדינה״ לאישה וולגרית, ״ניצן״ לאיש גדול מידות, ״שִׂמחה״ לאישיות עגמומית. גם שאנן סטריט הוא הכול חוץ משאנן: השלווה והרוגע ממנו והלאה, הוא רגיש להתרחשויות סביבו, ובעיקר אינו סוכר את פיו כשיש לו מה לומר – ורוב הזמן יש לו.
כבר למעלה מעשרים שנה שסטריט (אוטוטו 47) הוא הסולן של להקת ״הדג נחש״, ויחד עם חבריה הוא חתום על שפע של טקסטים נוקבים המתארים את ההוויה הישראלית. כחלק מסיבוב הופעות עם צאת אלבומה החדש ״וולקאם טו איזראל״ תגיע הלהקה להופיע בחגיגות יום העצמאות ה-70 לישראל שעורך ה-OFJCC במרכז הירידים בסן מטאו.
סטריט נולד וגדל בירושלים לזוג עולים חדשים מארה״ב. בגיל 14 התחיל לכתוב שירים, הופיע קצת במסיבות סיום בבית הספר – אבל לא יותר מזה. בעצם עד אמצע שנות העשרים שלו בכלל לא ידע שיהיה זמר. במהלך טיול אחרי צבא כתב שירים ויומן מסע, וכשחזר לארץ הקליט שיר שלו, ״שלום סלאם פיס״. משם העניינים התחילו להתגלגל, או כלשונו של סטריט, ״אחרי זה פגשתי את שאר הדג״. יום אחד נכנס סטריט לחנות דיסקים והמוכר אמר לו שהוא נורא התרגש מהשיר שלו. זה היה דודוש קלמס, הקלידן של ״הדג נחש״ עד היום. קלמס סיפר לסטריט שיש לו הרכב אינסטרומנטלי, והזמין אותו לחזרה. ״וזהו, מאז אני ב׳דג נחש׳״, מתמצת סטריט, ״לא היו לי להקות לפני זה, זו הלהקה הראשונה שלי עד היום״.
אתם הולכים להופיע בפני קהל של מהגרים ישראלים בעמק הסיליקון, וההורים שלך גם היו מהגרים, גדלת בבית שדיברו בו באנגלית. תהיתי אם דבקה בך מעט מתחושת המהגר.
״באיזשהו רובד, כן. זו לא חוויה שאני מסתובב איתה יום יום, אני בעצמי נולדתי בארץ. אבל כן, קצת. אני מבין את העולם הזה דרך החוויה של ההורים שלי, מכיר את העניין של לדבר עם מבטא כל החיים, ואיך מתייחסים אליך. כשההורים שלי היו מדברים עם מישהו במבטא אמריקאי והוא היה עונה להם באנגלית, במיוחד אמא שלי, זה היה מעביר אותה על דעתה״.
כילד זה הביך אותך שלהורים שלך יש מין מבטא מוזר?
״לא, כי בגבעה הצרפתית בשנות השבעים כמעט לכולם היה המבטא הזה, אז אמנם היינו מיעוט במונחים ישראליים, אבל בשכונה היינו רוב״.
אתה מתגורר בירושלים כבר שנים, מה היחסים בינך ובינה?
״לפעמים אני מאוד אוהב אותה, לפעמים אני מאוד שונא אותה, היא לא מפסיקה להפתיע אותי, והיא הרבה פעמים נותנת לי השראה. אני אמנם חי בה כל חיי, אבל אני לא בטוח שאחיה בה בשארית חיי, כי לפעמים זה פשוט נמאס״.
מה נמאס?
״לפעמים אתה מרגיש שזה לעולם לא ייפתר, שזה חסר סיכוי שאנשים יחיו פה בשלום ובכבוד הדדי. ולפעמים אתה אומר שרק פה יש סיכוי כזה״.
סטריט הוא איש רב-פעלים. מלבד פועלו ב״דג נחש״ הוא הקים את עמותת ״פסטיבל בשקל״, המארגנת מדי שנה הופעות של אמנים בפריפריה, כתב טורים במקומונים שונים, והוא הבעלים של בר ירושלמי. בנוסף, הוא הוציא במרוצת השנים שני אלבומי סולו, האחרון שבהם, "הכל לטובה", ב-2014. האלבום, הכתוב כולו באנגלית, כולל שירים שנכתבו במהלך שנת האבל שלו על מותה ממחלת הסרטן של אחותו הצעירה, טובה. כל שיר מתריסר השירים באלבום נושא את שם החודש שבו נכתב, תשעה מהם הולחנו על ידי שלומי שבן, שניים הלחין ברי סחרוף ואת השיר July היפהפה הלחינה חוה אלברשטיין.
ב-July אתה כותב: ״האם אני שמח עכשיו? לא. אני לא עושה שימוש במילה 'תקווה'/ נראה שהאופטימיות מחליקה מבין אצבעותיי כמו סבון״ – תרגום שלי.
״נורא״.
חחח. האם אתה אדם פסימי במהות שלך?
״לא. אני אדם אופטימי במהות שלי, אבל בתקופה ההיא הייתי פסימי. בתקופה ההיא החיים נתנו לי כאפה. גם זה קורה. אפשר להשוות את זה אולי למחלה שמחלימים ממנה, אבל היא עדיין נותרת בך רדומה ומדי פעם תוקפת״.
מה קורה בדינמיקה של הלהקה כשאחד מכם מפתח קריירה צדדית?
״אין בעיה, מפרגנים. זה קרה כבר הרבה פעמים, וזה בטח יקרה עוד. אני כרגע לא עובד על אלבום סולו, אבל מניח שאעבוד על אחד מתישהו. גיא הוציא כבר שני אלבומים, יאיא הוציא לפחות שניים ועוד כמה אלבומי ילדים, דודו עושה מוזיקה לסרטים, שלומי מתארח פה ומפיק שם. כולנו עושים דברים. החוק היחיד הוא ש׳הדג נחש׳ קודם לכול. זאת אומרת, אתה לא תקבע הופעת סולו ביום שיש לך הופעה של ׳הדג נחש׳, ואפילו לא ביום שיש לך בו חזרה של ׳הדג נחש׳. כל עוד שומרים על החוקים האלה, אין שום בעיה – להפך, אנחנו מעודדים״.
באחד מהראיונות סיפרתם שאתם הולכים לטיפול קבוצתי. זה עדיין קורה?
״כן. אנחנו עדיין הולכים, בערך פעם בחודש, למטפלת קבוצתית. זה מה שנקרא ׳מרחב בטוח׳ עבורנו לדבר על כל הדברים, וגם לחשוב אסטרטגית: מה כדאי לנו הלאה? איזה יעדים נציב לעצמנו? הוצאנו דיסק חדש – איך אנחנו רוצים להתקדם אתו? כל מיני דברים כאלה״.
ואתם פורקים שם כל מיני מטענים שאתם צוברים?
״כן. תראה, אני לא יודע אם יש להקה שקיימת 22 שנה, שאין לה מטענים. המטרה היא לפתוח, לשתף ולעבור הלאה״.
בשלב הזה של הריאיון כבר הגעתי לאמצע דף השאלות שלי, כשאני מתוסכל משהו. התשובות של סטריט היו מרוסנות, וכמעט כל שאלה הצריכה ממני שאלות המשך כדי לדובב אותו; לא בדיוק הפרסונה הדברנית – שלא לומר החופרת – שציפיתי לה. מה קורה פה, שאלתי את עצמי. החלטתי לשנות טקטיקה, ועברתי למשחק ניחושים אינטראקטיבי.
אתה יודע מה ההשלמה האוטומטית הראשונה בגוגל אחרי שמקישים את השם שלך?
״שאנן סטריט שם אמיתי!״
לא.
״שאנן סטריט שמאלני!״
זה נמצא שם, אבל לא ראשון.
״מה ראשון?״
הראשון זה ״שאנן סטריט ביבי״.
״באמת?? אה! אתה יודע למה…"
ברור שידעתי. לאחרונה פרסם סטריט בעמוד הפייסבוק של ״הדג נחש״ קטע ראפ, שבו הוא תוקף בחריפות את ראש הממשלה נתניהו. ״אתה זך כמו אפר במדורה/ ואתה זחוח כמו כמו הג׳יני במנורה/ ואתה בטח לא האיש לשאת את המשרה״, הוא מצליף בו בין היתר בסרטון, שמצולם באופן סימבולי בתוך תא שירותים.
איך אתה מסביר את זה שאתה מצליח לשמור על אהבת הקהל, על אף שאתה נוהג להשמיע את הדעות שלך, ואתה אפילו פעיל בארגון כל כך שנוי במחלוקת כמו ״שוברים שתיקה״? על הרבה פחות מזה אמנים אחרים עולים על הגרדום.
״אני אענה לך על השאלה, אבל קודם אתקן לך טעות: אני לא פעיל ב׳שוברים שתיקה׳, ואף פעם לא הייתי. הוזמנתי להשתתף באירוע העשור, שבו במשך עשר שעות הקריאו עדויות, ואמרתי: ׳בכיף׳. באתי, הקראתי עדות, וצילמו אותי על רקע שכתוב עליו ׳שוברים שתיקה׳. מאז כל העולם ואשתו חושבים שאני פעיל, אבל אני פשוט לא יכול לקחת את הקרדיט הזה, כי הוא לא נכון. זה הדבר היחיד שעשיתי עם ׳שוברים שתיקה׳ אי פעם. אנשים אחרים פעילים שם, אני רק השתתפתי באירוע, ועשיתי את זה בגאווה ובשמחה. ולגבי השאלה שלך, אני בדרך כלל לא מנסה להסביר את זה, אבל אני חושב שאם אתה אוהד קבוצת כדורגל, יש לך לפעמים יריבים שאתה מאוד מעריך, אתה יודע שמישהו הוא שחקן טוב גם אם הוא משחק נגדך. אני חושב שזה נורא ברור שגם אם ׳הדג נחש׳ אומרים דברים שלא כולם מסכימים איתם – וברגעים האלה שאנחנו מדברים בהם הרוב לא מסכים איתם – אנחנו עושים את זה מהמקום הנכון, כי אכפת לנו. אנחנו לא עושים את זה בשביל להתפרסם או בשביל למצוא חן, אלא מתווכים את המציאות כמו שאנחנו מבינים אותה. יכול להיות שיש אנשים שחושבים הפוך, אבל את הכנות ואת האכפתיות כל אחד רואה, והרבה גם מעריכים״.
זה נכון, אבל זה נכון גם לגבי אמנים אחרים, ובכל זאת הם חוטפים יותר ממך. למשל, אורנה בנאי.
״בטלוויזיה אלה אנשים יותר מפורסמים מבמוזיקה. אורנה בנאי הייתה כוכבת אדירה בערוץ 2 בזמן שזה קרה, והיא יותר בזרקורים מ׳הדג נחש׳. אנחנו בענף במוזיקה, זה ענף קטן יחסית לענף הטלוויזיה. יש גם ענפים יותר קטנים מאתנו, יבוא מישהו מעיצוב גרפי, יחטוף פחות מאתנו, אתה יודע. אורנה בנאי חטפה וחטפה חזק, אבל הנה היא עכשיו עוד פעם בפריים טיים בטלוויזיה. כך שאני יודע שזה נשמע קלישאה, אבל אם אתה הולך עם הלב ולא עושה דברים בשביל להכעיס, אלא משום שאתה מאמין בהם, ועם כנות ויושר ועושה אותם עד הסוף – אני מאמין שרוב הציבור יעריך את זה. הוא לא יסכים עם זה, אבל הוא יעריך את זה״.
שמתי לב שאלבום ההופעה הראשון שלכם יצא ב-98׳, כשישראל הייתה בת 50, ואילו האלבום האחרון שלכם יצא ממש לפני חודש, כשישראל נושקת ל-70, והשאלה המתבקשת היא, מה הכי מדיר שינה מעיניך בישראל של היום?
״ב-98׳ זו הייתה קסטה שהוצאנו, עוד לפני שהקלטנו אלבומים הקלטנו קסטות בהופעות וחילקנו אותן בשביל שיכירו אותנו. הדבר שהכי הפריע לי אז הוא אותו דבר שהכי מפריע לי עכשיו: צריך לעשות שלום, צריך להגיע לאיזושהי הבנה עם השכנים, להבהיר להם שאנחנו לא הולכים לשום מקום ושאנחנו גם לא רוצים שהם ילכו לשום מקום, ושהעתיד פה בסביבה שייך לנו ולהם. וצריך להבין איך עושים את זה בצורה מסודרת ומאורגנת ועם כמה שפחות אלימות וכאבים״.
ובמסגרת היותך אדם אופטימי אתה עדיין מאמין שזה יקרה.
״אני בטוח שזה יקרה, מה שאני לא בטוח כבר זה שאני אראה את זה. פעם גם הייתי בטוח שאני אראה את זה. אין שום אפשרות אחרת חוץ מהאפשרות שאמרתי לך עכשיו. השאלה היא כמה חרא יאכלו עד אז״.
ניסיתי לחפש תגובה שלך מהתקופה האחרונה על סתימת הפיות של האמנים, על התבטאויות שונות של מירי רגב, ודי הופתעתי כשהחיפוש שלי העלה חרס. אתה לא בדיוק ידוע כמי שנוצר את לשונו.
״באופן עקרוני, כשדחוף לי אני מדבר, ואני מעדיף לעשות את זה כמובן דרך האמנות, אבל גם כשלא, אז דרך הערוצים שלנו, לא בריאיון. אבל אם תשאל שאלה ממוקדת, אני אראה מה אני עונה לך…״
מה דעתך על פעילותה של מירי רגב כשרת תרבות?
״אני לא בקיא בפעילות שלה, אני מקווה ומאמין שהיא עושה דברים טובים. אני יכול לומר לך שההתנהלות שלה לא מוצאת חן בעיניי. למשל, שמעתי מה היא אמרה לרבקה מיכאלי, כי במקרה שמעתי רדיו באוטו, והיא אמרה משהו כמו 'אני מרחמת עליה' או 'אני מתביישת בשבילה', משהו כזה (ההתבטאות המדויקת של רגב הייתה: ״רבקה מיכאלי כל כך עלובה בעיניי״ – א.פ). הייתי הרבה יותר מעריך את מירי רגב לו היא הייתה אומרת: ׳תשמעו, אני יש לי את העבודה שלי, להיות שרת תרבות ולפזר תקציבים כמו שאני מבינה וכמו שאני חושבת שהתרבות צריכה, ולה יש את העבודה שלה, היא שחקנית, ואני מקבלת את זה שלא כולם מסכימים עם הדרך שלי׳. אז מבחינת התנהלות, יש לי הרבה פעמים בעיות עם מירי רגב; מבחינת הפעילות שלה, אני לא בקיא בחומר ומעדיף לא להגיד״.
בנימה יותר אופטימית, למי אתה היית נותן להשיא משואה ביום העצמאות?
״דויד גרוסמן. הוא זוכה פרס ישראל השנה, זוכה פרס ׳מאן בוקר׳, אמן ברמה הכי גבוהה שיש שהולך עם הלב כבר עשרות שנים, והוא שילם את המחיר הכי כבד שבנאדם יכול לשלם בשביל לחיות בארץ הזו – הוא ראוי מכל בחינה״.
לסיום, אני סקרן לדעת, למה קראו לך שאנן? זה כאילו בחרו את שם התואר שהכי פחות מייצג את האישיות שלך.
״כשנולדתי לא בכיתי, הלכתי לישון, ולכן הוריי קראו לי שאנן״.
אבל לא היית מגדיר את עצמך ככזה.
״יש דברים שאני שאנן לגביהם: אופנה, ביגוד… דברים שפחות מעניינים אותי, אבל יש גם הרבה דברים שלא. בגדול הייתי אומר שאני בנאדם דעתן, כן״.