סליחה, תל אביב. היו תקופות שלמות בחיי שהסתייגתי ממך – בקול רם, בשפה נחושה ולא נשוכה. מה ידעתי? לא ידעתי. טענתי שאת חסרת נשמה, שכולך פוזה ריקה מתוכן, שאת בגדי המלך החדשים – ולא הבנתי איך אף אחד אינו מבחין בתרמית.
בעיקר – אני מצר על כך כאן בפומבי – הערכתי אותך הערכת חסר. לא טרחתי לערוך בתודעתי רישום מסודר של הטובין שבך, שאֶת התשלובת המלאה שלהם עוד לא מצאתי באף עיר אחרת. ההיצע הבלתי נדלה של בתי קפה ומסעדות לצד ברים ומועדונים לצד מופעים והצגות; היכולת ללכת אותך, תל אביב, מנקודה אחת לאחרת בלי עליות פתאומיות אלא במישור גמור: מה שאתה רואה הוא מה שאתה מקבל; מזג האוויר שמאפשר כמעט בכל ערב להיפלט אל הרחוב בלי רוח מערערת עצב או צינה חודרת עצם; ועוד לא הזכרתי את חוף הים שלך.
ביקורי המולדת שלי במרוצת השנים האחרונות הם שהביאו אותי לחוש חרטה על טינופי העבר שלי עלייך. אני מתגורר בסן פרנסיסקו בשכונה מרכזית וכלל לא ישנונית, ועדיין, דומה שכשהשעון מראה תשע בלילה, הרחוב הראשי שלה הופך לדלעת. אפילו המקומות שכמו עושים טובה ומושכים עוד שעה-שעתיים, עושים זאת מאחורי דלת מוגפת וחלונות אטומים; המולת הרחוב כשאון בית עלמין. אבל אצלך, תל אביב, אף אם איקלע לשדרות רוטשילד באחת עשרה בלילה, תיעשה בי מיד פעולת החייאה. רחש החיים בשדרה יקיפני מכל עבר ופעימות לבי יאיצו מחמת הריגוש.
למעשה, אי ההֶפְסֵק שלך לא רק שאינו יומרה, אלא הוא-הוא ההגדרה המדויקת, המילונית, התמציתית שלך. הנה אני חוצה את דיזנגוף מדרום לצפון, סביבי שפך הבליינים על המדרכות, ערב רב של תוכניות ריאליטי שמשודרות בו זמנית, ואני הולך-מזפזפ בין הערוצים. והנה אני שוב, מביט על קינג ג'ורג' בואכה הסנטר בחצות הליל, וחושב: אם כיפת השמיים תחליף עכשיו את גונה משחור לתכול, עדיין תהיה ההתרחשות הערה שלנגד עיניי אמינה באותה מידה. רוצה לומר שאת, תל אביב, אגנוסטית לשעות היום.
התסלחי לי על שזלזלתי בך? הן רק בזכותך, בזכות שמך שיצא למרחוק, שם הסטארבאקס שלי יכול להישאר שמי.
פורסם במגזין ״בעניינים״, תמונה: תל אביב, צילום: אביב פרץ