שנאתי להתחפש הרבה לפני שידעתי לנסח במילים את הרגש הזה, על אחת כמה וכמה לפני שהיה ביכולתי ללוות אותו בנימוקים.
לקראת פורים של כיתה ג׳ ביקשתי להתחפש לגמד. אכן בחירה מעט תמוהה, וממרחק הזמן אף אינני מצליח להיזכר מה בדיוק הוביל אליה, אבל כך היה.
אמא שלי רתמה לטובת העניין את גיסתה, תופרת מדופלמת רחבת לב, ויחד הן בילו שעות ארוכות בהכנת התחפושת. בעיני רוחי אני עדיין יכול לראות אותן גוהרות על מכונת תפירה, מחליקות לפי קצב התקתוק שלה בד בצבע אדום עז, ואז מרפות את הרגל מהדוושה ומניפות את היריעה נכחן. כך שוב ושוב, עד שהבדים קיבלו צורה של חולצה ארוכת גזרה, מכנסיים אווריריים ומצנפת. משנשלמה המלאכה, מדדתי את התחפושת וזכיתי לקריאות התפעלות.
הימים עברו, הגיע בוקר פורים. הקצתי משנתי, ליכסנתי מבט אל התחפושת שהייתה מקופלת בקפידה על הכיסא בחדרי, וידעתי: אינני מסוגל להביא את עצמי ללבוש אותה; עולם שבו אני מסתובב לבוש בתחפושת כזו נראה לי כה מגוחך, עד שלא יכולתי לאפשר לו להתממש. בזה אחר זה החלו לעלות לרגל לחדרי בני משפחה ושכנים, וניסו – איש איש ושיטותיו – לרכך אותי. אלא שמאמציהם העלו חרס, נותרתי מבוצר בדעתי ובמיטתי. לבסוף, משגווע מצעד המשכנעים, נותרתי לבד. לא הלכתי לבית הספר באותו היום.
אני שב ונזכר ברצף הסצנות הזה מדי שנה לקראת פורים. יותר מהכול הוא מבהיר לי, ששנאתי להתחפש הרבה לפני שידעתי לנסח במילים את הרגש הזה, על אחת כמה וכמה לפני שהיה ביכולתי ללוות אותו בנימוקים. זו הייתה התנגדות בלתי מודעת, רתיעה חריפה ואינסטינקטיבית.
ברבות השנים התרככתי, שלא לומר נכנעתי ללחץ חברתי. כך קרה שפה ושם מצאתי את עצמי, לא פחות ולא יותר, מחופש. פעם אחת אפילו זכיתי במפתיע בפרס עבור תחפושת של פורסט גאמפ (פיצוי הולם על כך שנאלצתי לבלות ערב שלם כשאני נושא בידי חפיסת בונבוניירות עטופה בסרט). על כל פנים, גם באותן פעמים בודדות שהתחפשתי, זו אף פעם לא הייתה התחפשות בלב שלם, כי אם בהכנעה.
אז למה בעצם אני שונא להתחפש? בפשטות, אף פעם לא הבנתי את הקטע. נתחיל בזה שמעולם לא עלה בי שום דחף לעטות על עצמי מראה של יצור או עצם דומם; אף לא פעם אחת התחשק לי, או נראה היה לי מגניב, להתעטף בגלימה של סופרמן, או להתהלך בחליפה צמרירית של דוב, או לחרוץ לשון בפנים מאופרות ככלב. מה לי ולזה? מה לי, ולזה. להתחפש תמיד נראָה לי כמו עיקום של העולם, עָקֹב שהיה למישור בעיני האחרים אך לא בעיניי.
ויש עוד. תחפושת מושכת תשומת לב, ואם יש דבר בעולם הזה שמביך אותי ומשתק אותי הוא שלל מבטים שמופנים אליי בבת אחת. נדמה לי, שתגובה כזו אינה מנת חלקם של מרבית האנשים. אדרבה, אני חושד שזו אחת הסיבות שבגינה רוב האנשים כל כך אוהבים להתחפש. נכון, יש מי שהתחפושת היא עבורם דרך לבטא את היצירתיות שלהם; ונכון, יש מי שהם בעניין של להתחפש פשוט כי זה עושה שמח. ויחד עם זאת, הרושם שלי הוא שככלל, אנשים מתחפשים – בעיקר כדי לזכות בהתעניינות מהסביבה ולגרוף ממנה מחמאות. אבל רגע, סטיתי מהעניין המרכזי.
הייתי רוצה לשוב ולהיות רק ליום אחד הילד ההוא בכיתה ג' שקם בבוקר בפורים, אבל הפעם לא נותר במיטתו אלא יורד ממנה, ומתלבש בטבעיות בבגדיו הרגילים, ופוסע אל תוך חצר בית הספר, בלי לבלוע את הרוק, ונמלא שמחה מהאווירה החגיגית ששוררת במסדרונות, ונהנה לשטוף את עיניו בתחפושות הססגוניות, ומחליף משלוחי מנות עם חבריו לכיתה, וכל הזמן הזה, כל הזמן הזה, מרגיש נוח בעורו, הלא מחופש.
תמונה: ״בובה ותחפושת״, Mary E. Humes