זוטה קצרה לרגל 25 לרצח רבין ז״ל
באותו ערב, כששלוש היריות פילחו את גבו והוא הסתובב להרף עין ומיד איבד את הכרתו, הייתי בבית, שרוע לי על הספה, רואה סרט. ״רצח מן העבר״, שמו זכור לי בבהירות, מעולם לא שבתי לצפות בו. אני משער שהסרט שודר בערוץ הסרטים, כי השידור לא נקטע, ומה שבכל זאת קטע את הצפייה שלי היה טלפון מחברה של אמי, שהורתה: תפתחו טלוויזיה, ירו ברבין.
מכאן ואילך אינני זוכר יותר מדיי, אבל דבר אחד אני זוכר: את אבא שלי מכריז באופטימיות מזהרת – מעט לפני שממשלת ישראל הודיעה בתדהמה – שאם רבין יוצא מזה, הוא לוקח את הבחירות בהליכה. מי יודע, אולי ביקום מקביל התרחיש הזה התממש? ביקום שלנו בכל אופן נאלצנו להסתפק בתסריט מתחתית החבית.
מאז, לא היה בישראל מנהיג שנסך בי תחושת ביטחון אבהית, מגוננת. לא נתניהו, לא ברק, לא אולמרט, לא ציפי ולא בוז׳י, ואפילו לא פרס, אף אחד מהם לא הנחיל אצלי את הידיעה שיש שם בקודקוד מבוגר אחראי, שלוקח אחריות ולא בורח מאחריות, שעצמו אינו מעניין אותו, שעושה את מה שהוא עושה בלי לצפות לתשועות. איתן הבר, שנפטר בחודש שעבר, אמר עליו פעם: היה נדמה לו, ואולי כך הוא, שהוא צריך לשרת 24 שעות ביממה את מדינת ישראל ולהצדיק את המשכורת.
אז איך הרצח השפיע עליי? לא השפיע. את הרצח הזה לא עיבדתי, לא רגשית ולא מנטלית, ספק אם אי פעם אעבד. בכלל, עם חלוף השנים אני נוכח להבין, שכשם שישנם חומרים שגוף האדם אינו יודע לעכל כמו שצריך, כך ישנן ידיעות שנפש האדם אינה מסוגלת לעבד, בראש ובראשונה מוות: המידע נקלט, אך אינו מתעכל.
ובינתיים, הזמן פועל את פעולתו, ביעילות ובאכזריות. בחלוף רבע מאה מאז הרצח, דור הלך מן העולם – ודור חדש בא אליו, ונדמה שעבורו הרצח הזה, אפילו הרצח הזה, הופך להיות עוד רצח מן העבר.