האור שמאיר על הירח

בתחילת 2021 קיבלו חייו של גיא ראובן, נער מתבגר קליפורני, תפנית בלתי צפויה כאשר אחותו הבכורה סתיו, אשר סבלה במשך שנים מדיכאון, התאבדה. בריאיון חשוף הוא מספר על ההתמודדות של סתיו ז"ל עם המחלה, על היחסים ביניהם שידעו עליות ומורדות ועל המיזם שהקים לזכרה, אשר נועד להעלות את המודעות למחלת הדיכאון ולמניעת אובדנות, בין היתר, דרך יצירות האמנות המרהיבות שהותירה אחריה.  

גיא ראובן נראה כמו אבטיפוס של נער קליפורני: עורו שזוף, תלתלים צונחים בשובבות על פדחתו, ועגילים בורקים מפרכסים את אוזניו. למראית עין, במבט שטחי, קשה לנחש שהוא נושא עימו מטען כאב. אלא שלפני חצי שנה, ב-24 בינואר 2021, התאבדה אחותו הגדולה, סתיו ז"ל, אחרי שסבלה במשך שנים מדיכאון. מאז מעבד גיא את חוויית האובדן הזו. 

זהו אחר צהריים של יום שישי, מזג אוויר מהביל אופף את סאניווייל הישנונית. אנחנו יושבים בחדרה של סתיו, ומבטי נופל מיד על תמונה ממוסגרת שלה מטקס סיום בית ספר תיכון, מחייכת חיוך רחב שאינו מסגיר מאום ממצבה.

בחודש שעבר סיים גם גיא את לימודי התיכון, והחל מגשש את דרכו כסטנדאפיסט, תסריטאי ומפיק. בין היתר, הוא עובד על סרט קצר שמטרתו להעלות מודעות לדיכאון והתאבדויות. הוא התקבל לקולג' אבל מעדיף להמתין עם הלימודים, היות שהוא עדיין לא סגור על מה בדיוק הוא רוצה ללמוד. לקראת סוף הקיץ ייסע לישראל, ויבלה חמישה חודשים כמתמחה בחברת הפקות סרטים במסגרת התוכנית Destination: Israel.

על אף שהוריו ישראלים, האנגלית היא השפה השגורה בפיו. בפעמים הספורות שבהן הוא עובר לעברית הוא נשמע מהוסס, תר אחרי המילים, והוגה אותן עם מבטא אמריקאי קל. 

מתי התחיל הדיכאון של סתיו?
"היא הייתה בדיכאון מגיל 11, אבל אז לא ידעתי את זה, הייתי בן 8. רק בגיל 11 אימא שלי סיפרה לי שהיא בדיכאון, ואמרה שאני צריך להיות נחמד אליה ולהראות יותר חמלה כלפיה. זה היה לי מוזר, לא הבנתי את המשמעות. לא ראיתי אותה אף פעם בוכה או משהו כזה. עבורי היא הייתה אחותי הגדולה, שבעיניים שלי פשוט הייתה זעופה". 
אמא שלך הסבירה לך שמדובר במחלה?
"כן, אבל הייתי צעיר וחייתי את החיים שלי בכעס, הייתי כועס כל הזמן: 'למה אני לא מקבל תשומת לב? גם עליי עוברים דברים!' כילד אתה רוצה את הזרקור. עבורי זה היה: 'היא סתם כועסת', לא רציתי לראות את הצד האחר. היה לי קשה להבין שהיא עוברת משהו. יכולתי להיות שם בשבילה, להראות לה שאכפת לי, אבל לא עשיתי את זה כפי שיכולתי".

ההתקרבות בין גיא וסתיו החלה קצת יותר מאוחר, כשהיה בחטיבת הביניים, "היא התחילה לספר לי יותר על איך היא מרגישה". אחר כך שוב התרחקו, "אני התחלתי תיכון והיא הלכה לקולג'. כמעט שלא הייתי בבית, הייתי אצל חברים או מבלה. התראינו פה ושם, דיברנו קצת וזהו". ואז הגיעה הקורונה וחוללה שינוי מבורך ביחסים, "התחברנו שוב והייתה לי הזדמנות להכיר אותה שוב. התחלנו לבלות יחד. ישבנו בחדר שלי, שיחקנו ב-Rayman Origins, והיה כיף". 

גיא מדבר בפתיחות מעוררת הערכה. הוא אינו מייפה את העבר, ואינו מהסס להיחשף בפגיעותו או בכשליו ("כשאנחנו שמחים, אנחנו לא רוצים להיתקל בדברים שיגרמו לנו להיות עצובים. כשהגעתי לנקודה שבה הייתי אופטימי לגבי החיים שלי, ניסיתי לסלק את כל השליליות סביבי"). הוא מיטיב להביע את עצמו, משפט אחר משפט הוא שופך אור על עולמו הפנימי. בפוסט שהעלה לאינסטגרם כתב על העדרה של סתיו כך: "זה שהיא לא פה, לא אומר שהיא לא פה. כי היא כן פה. תמיד. היא בלבבות שלנו, היא במחשבות שלנו, היא בכוכבים. בכל פעם שאני מביט לשמיים בלילה, היא האור שמאיר על הירח". 
סתיו אי פעם ביטאה במילים מה זה עבורה להיות בדיכאון? 
"כן, כשהייתי בכיתה ז' היא הסבירה לי שזה לא כמו להיות במצב רוח עצוב, אלא עצבות תמידית שהיא לא יכולה לצאת ממנה, שהיא פשוט רואה דברים אחרת. היא סיפרה שהיא לא יכולה לצאת מהמיטה, ושקשה לה אפילו לבצע משימות יומיומיות כמו להתקלח. לא הבנתי את זה, זה היה חלק מהבורות שלי. ניסיתי למצוא דרכים לעזור לה, הייתי כזה, 'אוקיי, תתחילי להתקלח בשעה שמונה', ניסיתי לעזור לה לארגן לוח זמנים".

סתיו למדה פסיכולוגיה ונפטרה אחרי השנה השנייה שלה בקולג', בגיל 20. גיא מתאר אותה כמעין סוכנת שינוי, כדוגמה הוא מספר על כך, שכשהייתה בתיכון אירגנה מחאה של כל בית הספר, כאלפיים תלמידים ותלמידות, נגד חוקי החזקת הנשק. בנוסף, הייתה סתיו ציירת מוכשרת שנתנה ביצירותיה ביטוי להלך רוחה. "זה מטורף", אומר גיא, "ידעתי שהיא ציירה, אבל לא ראיתי כמעט אף אחד מהציורים אלא רק אחרי שנפטרה". 

המשפחה של סתיו נהגה בפתיחות באשר לסיבת מותה, "אם היינו מחביאים את זה", מסביר גיא, "זה היה מסר כאילו התאבדויות ודיכאונות הם דברים שצריך להסתיר, בשעה שהם שלא. כולנו החלטנו שזה חשוב להוציא את האמנות שלה לעולם ולספר את הסיפור שלה, כי זה לא רק היא, יש מיליוני אנשים שעוברים את זה, והמטרה היא לומר לאותם אנשים שהם לא לבד". 

את יצירותיה של סתיו החל גיא להעלות לחשבון אינסטגרם שפתח לזכרה. אני מופתע כשהוא מספר לי שבעצם, לא מדובר ברעיון שלו אלא של סתיו עצמה, "כשחיפשנו בחדר שלה אחר ציורים, אמא שלי מצאה פיסת נייר מקומטת. היו בה חמש שורות שבהן סתיו כתבה לעצמה דברים שהיא צריכה לעשות: ליצור חשבון אינסטגרם בשם artbystav, לפרסם תמונה אחת כל יום, להוסיף עשרה האשטאגים בכל פוסט… זה היה כאילו היא מוסרת הוראות, ואני לקחתי את זה על עצמי, במובן של 'אני אשלים את המשימה הזו עבורך'. אני יודע שהיא כתבה את ההוראות האלה לעצמה, אבל התייחסתי אליהן כאל הוראות רוחניות. השם של דף האינסטגרם היה תפוס, אבל וידאתי שאני ממלא אחר כל שאר ההוראות". 

במהלך הריאיון מרפרר גיא לציוריה של סתיו, "בהרבה מהם ישנו האלמנט של הצד האפל של הירח", הוא מציין, "אני חושב שזו אנלוגיה מאוד טובה, כי הצד האפל של הירח הוא הצד שלא רואים, אבל זה לא אומר שהוא לא קיים. זה פחות או יותר האופן שבו אני הסתכלתי עליה: ראיתי את מה שראיתי וזהו; לא התבוננתי בצד האפל שלה. את הצד הזה חשפתי לעולם כשיצרתי את חשבון האינסטגרם, המטרה שלי הייתה שאנשים ירגישו בנוח לבטא את הצד האפל שלהם". מאז שיתף את יצירותיה של סתיו קיבל גיא כמויות רבות של תגובות, הן מאנשים שסובלים בעצמם מדיכאון, והן ממי שיקיריהם סובלים מדיכאון. 

האם קינן בו החשש שסתיו תשים קץ לחייה? "כשמישהו סביבך בדיכאון, אתה נוטה להיות בור באופטימיות שלך: 'היא תהיה בסדר', 'היא תלך לקולג', אין סיכוי שהיא תחמיץ משהו כזה חשוב', 'אין סיכוי שהיא אשכרה תתאבד'". 
האם המילה "אובדנית" הייתה באוויר בשיחות ביניכם?
"חשבתי שאם לא אדבר על זה איתה – אם לא אשתמש במילה הזו, אם לא אגיד שום דבר על דיכאון או התאבדות – אז היא תתגבר על זה בעצמה. חשבתי שאם אגיד משהו, רק אזכיר לה שהיא בדיכאון – כאילו שהיא יכולה לשכוח מזה; שאם אני לא מעלה את זה, אז זה לא קורה. וזו הבעיה, כשטוב לנו בחיים אנחנו אופטימיים מדיי להניח שמישהו אחר יכול לסבול".

בסרטון שיצר גיא לזכרה של סתיו, Depression is a Joke, מופיעה אילוסטרציה של אח ואחות שיוצאים להליכה. בתחילה הם מקשקשים, צוחקים, ואז השיחה מקבלת תפנית רצינית יותר. האחות שואלת את האח מה הוא רוצה להיות כשיגדל, הוא עונה באריכות, מפליג בתיאורים על חלומותיו, ואז מפנה את השאלה בחזרה אליה: "ומה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?", היא עונה לו: "מתה". 

אני שואל את גיא אם זו שיחה שהתקיימה במציאות בינו ובין סתיו, הוא מאשר, ומוסיף שהיא התרחשה בערך שנה לפני שסתיו נפטרה. "בזמנו לא רציתי לחשוב על השיחה הזו", הוא מתוודה, "באותו זמן רציתי להאמין שהיא משקרת. כשהיא אמרה 'מתה' הלב שלי התחיל להלום, רציתי שזה לא יהיה נכון. ועניתי לה: 'לא, לא, מה את באמת רוצה להיות?' לא יכולתי להאמין שזו יכולה להיות אפשרות. עבורי זה היה כאילו היא מספרת לי בדיחה. זה היה בלתי אפשרי עבורי להאמין שהיא רצינית, ולא רציתי להאמין שהיא רצינית, אז ניסיתי לנער את זה מעליי. היא זו ‎שניסתה ליזום את השיחה, זה היה ניסיון שלה לקרוא לעזרה, לומר שהיא עוברת משהו, אבל ברגע עצמו לא עצרתי לחשוב על זה, בשבילי זו הייתה עוד שיחה שניהלתי, ורק במבט לאחור אמרתי לעצמי: 'איך יכולת להיות כל כך טיפש?'" 
אחרי שהיא נפטרה, המשכת להלקות את עצמך?
"היה איזה רגע, הייתי במקלחת, מלא אשמה, כאב פילח את הראש שלי, וחשבתי לעצמי, שאני פשוט אזחל לי לתוך איזה ואקום ולא אעשה שום דבר. האשמתי את עצמי בהכול. ואז אמרתי לעצמי: האם זה מה שהיא הייתה רוצה שאעשה? שאלקה את עצמי ואהרוס לעצמי את החיים? או, שהיא הייתה רוצה שאחיה את חיי במלאות ואשמור על המורשת שלה? הבנתי שהדבר היחיד שיעזור לי הוא להסתכל קדימה, שאם אסתכל אחורה כל הזמן, לא אוכל לנוע קדימה, וידעתי שהיא לא הייתה רוצה את זה עבורי. עדיין יש לי רגעים כאלה של 'יכולתי לעשות את זה' או 'יכולתי לומר את זה', אבל כשזה קורה, אז במקום להלקות את עצמי, אני מנסה ליישם את זה בחיים שלי מול אנשים אחרים, למשל חברים".

חוץ מדף האינסטגרם לזכרה של סתיו, הקים גיא את האתר skooliez ("זו הדרך שלי להיות שם בשבילה, ולהראות לעולם את הכישרון שהיה לה"). באתר אפשר לרכוש חולצות, סווצ'רים וקפוצ'ונים שעליהן מודפסות יצירותיה של סתיו (ב-22 ביוני, הוא יום הולדתה, העלה גיא לאתר קולקציה חדשה). כל הרווחים מהמכירות מוזרמים לטובת המלכ"ר The Stav Reuven Project, שיפעל לקידום סוגי טיפול אלטרנטיביים כמו טיפול במוזיקה או טיפול באמצעות בעלי חיים.

באחד הסרטונים שהעלית אמרת שסתיו עיצבה אותך להיות מי שאתה. למה בדיוק התכוונת? 
"היא לימדה אותי שיש דברים שקורים סביבי: אנשים מתים, יש חולי ורעב, הרבה שיט שקרה וקורה כל הזמן. היא ניסתה להפנות את תשומת הלב שלי לאותם אזורים שכפיתי על עצמי לא לראות. עטפתי את עצמי בבועה, חשבתי שאם רק אשאר בתוכה, שום דבר לא ישתבש סביבי; שאם לא אחשוף את עצמי לדברים הרעים שקורים בעולם, אז אהיה בסדר. וסתיו ניסתה לומר לי שאפשר לחיות בתוך בועה רק למשך זמן מוגבל, כי בסוף היא תתפוצץ והמציאות תהלום בי. רק כשיצאתי מהבועה, התחלתי ללמוד ולגדול ולהבין שיש אנשים סביבי שעוברים עליהם דברים שאני לא מבין: הנפש שלהם סובלת, הם נאבקים כלכלית, מתמודדים עם עניינים משפחתיים… היא עזרה לי להבין שאני יכול להרגיש, שאני יכול לבכות, היא עזרה לי לפקוח את העיניים לחיים של אחרים". 
אתה יכול להשוות את גיא של היום מול גיא של ה-23 בינואר? 
"ב-23 בינואר הייתי בתנועה מעלה, רוכב על טיל שמטיס אותי לשמיים: מילאתי את עצמי בידע, הקמתי את העסק שלי, הצבתי לעצמי מטרות והתחלתי להיחשף לעולם העסקים. ואז, ב-24 בינואר, הייתי בצניחה ענקית, זה היה כמו רכבת הרים. מאז למדתי הרבה, צברתי הרבה חוכמה מהחוויה של לאבד את אחותי – אבל זה בא במחיר של החתיכה החסרה בלב שלי, שלעולם לא אקבל בחזרה. היום אני מנסה לאסוף את השברים, אבל אני מאמין שאני נע לעבר מקום נפלא. יש לי הרבה מה ללמוד על חמלה, על אמפתיה, על אנשים אחרים, על מה שקורה בעולם, להפוך לאדם פחות בור. אני משיל מעליי את הבורות".

פורסם במגזין ב״בעניינים״, תמונות: גיא ראובן; סתיו ראובן ז"ל; יצירות אמנות של סתיו ראובן ז"ל